"דוחקי הקץ" בתיאטרון החאן: סרק, סרק, סרק

המחזה של מוטי לרנר, "דוחקי הקץ", שעוסק בסכנה הקיומית שמאיימת על המדינה בעקבות קומץ רבנים לאומנים ואוהדיהם המשיחים, מנסה להתמודד עם נושא חשוב ומטריד, אבל התוצאה: הצגה פלקטית ומייגעת, שאינה מחדשת דבר. מה שכן – היהדות יוצאת כאן רע מאוד

Print Friendly

[rating=2]

אם חשבתי שבכוחו של תיאטרון פוליטי להשפיע על המציאות, נותרתי  כנראה תמים או אידיוט. שוב המציאות טפחה על פניי. מוטי לרנר, המחזאי של "דוחקי הקץ", הצהיר במפורש שהוא מקווה כי המחזה יעורר דיון ציבורי ויציף את הנושא הכאוב והמטריד, שבו הוא עוסק. אבל כמו במקרים קודמים המציאות הישראלית עולה על כל דמיון ועל כל הצגת תיאטרון.

הרוב דיבורים. אבי פניני וניר רון. צילום: ז'ראר אלון

כל מה שמועלה במחזה נאמר כבר עשרות ומאות פעמים על ידי פרשנים, עיתונאים, הוגי דעות ופוליטיקאים, שדנו ודשו בנושא – ולרנר אינו מחדש דבר. להיפך: המחזה רק מקטין את הבעיה במקום להעצים אותה. חלק ב"אשמה" יש לזקוף לבמאי (המוכשר) רוני ניניו, שביים הצגה סטאטית, נטולת דמיון, שאינה משרתת את המחזה, אלא מכבידה עוד יותר על המסר שהוא אמור להעביר.

"דוחקי הקץ" מטפל בסכנה לקיום המדינה שבאה מכיוונם של רבנים קיצונים, בעיקר מיהודה ושומרון, שהשפעתם הרסנית על תלמידיהם ואוהדיהם הקיצונים, שחלקם לקחו את החוק לידיהם ועשו מעשה. המחתרת היהודית, רצח ראש הממשלה יצחק רבין והטבח שביצע ברוך גולדשטיין, בפורים 1994, במתפללי מערת המכפלה – הם כמה מהמקרים הידועים והטראגיים ביותר, שמוזכרים על הבמה. המחזה עוסק בעיקר בגולדשטיין ומעלה את השאלה האם הרצח שביצע היה בהשפעת רבנים או שמא היה זה מעשה טירוף של אדם יחיד כפי שהימין הקיצוני והמתנחלים הלאומנים והמשיחים מנסים לטעון.

כדי שהמחזה לא יהפוך לסוג של דיון פוליטי, אלא יכיל דרמה אנושית, יש גם  סיפור מסגרת, שבו אב (ניר רון) מגלה כי בנו יחידו (איתי זבולון) התחפש בפורים לברוך גולדשטיין והוא אף רוצה ללמוד בישיבה, שאותה מנהיג, לא עלינו, אחד הרבנים הקיצונים והמשפיעים בהתנחלויות. האב מנסה להציל את נפש בנו – ויוצא למסע בעקבות הרבנים שהפיצו את התורה הדתית והרעיונית שהשפיעה על גולדשטיין לבצע את הטבח במערת המכפלה. אבל היחסים בין האב לבנו והקרע שנוצר ביניהם מוחמצים בהצגה מבחינה דרמטית ונטמעים בתוך בליל הדיבורים על הבמה.

"נהפוך את התיאטרונים לבתי כנסת". ארז שפריר. צילום: ז'ראר אלון

על הבמה העניינים מתנהלים בעצלתיים, הטענות מופנות לא רק לרבנים, אלא גם לפרקליטות. המחזה עוסק בפלפולים שונים ומשונים העוסקים בספר ההזוי "תורת המלך", וגם בכתבי הרמב"ם – למה התכוון בנוגע לקדושת חיי האדם וכד', ומה ההבדל בין היהודים לגויים. זר כי יגיע להצגה יקבל רושם רע מאוד על היהדות: דת חשוכה וגזענית, שמוריה הרוחניים הם פורעי חוק, שמצפצפים על הסדר הציבורי ומפרשים את ההלכה באופן מעוות. יש שיאמרו – כפי שיש מוסלמים, שמפרשים כך את הקוראן. כל זה מוביל, לפי המחזה, למסקנה אחת: אם לא נעצור את הטירוף המשיחי, יתרחש כאן אסון וחורבן, כפי שמייחל לכך קומץ קיצוני, שרוצה לדחוק את הקץ – ואז יגיע המשיח. גם זה לא חדש.

למוטי לרנר יש, לכאורה, פצצה ביד, אבל היא נטולת חומר נפץ וטעונה, לכל היותר, בכדורי סרק. המחזה ממחזר את מה שכבר נאמר – ואנשי הימין הקיצוני אינם צריכים לטרוח ולהפגין מול התיאטרון, אלא יכולים לצחוק בדרך אל תג המחיר הבא.

על משחק אין לי הרבה מה לומר. קצת קשה ליצור בתנאים אלה דמויות אמיתיות או לגנוב את ההצגה. יש רגע אחד, לקראת סיום ההצגה, כאשר אחד השחקנים, ארז שפריר, לובש את מדי הקצין שלבש גולדשטיין בעת הרצח, מכוון את נשקו לקהל ומאיים על העתיד לבוא עלינו, הכופרים. בין היתר הוא מזהיר: "נהפוך את התיאטרונים לבתי כנסת". אם הייתי ציני, הייתי אומר, שלאחר הצגה מייגעת כזו, אולי מוטב כך.

אבל אני מאמין, עדיין, שיש מקום, לצד הקלאסיקות הידועות, גם לתיאטרון פוליטי חד, נוקב ובועט. החיים כאן טעונים בדרמות ובקונפליקטים, שיכולים להזין כל מחזה טוב. חנוך לוין ויהושע סובול כתבו מחזות נוקבים ובועטים על המציאות הישראלית, והטקסטים שלהם עוררו הדים רבים ואף גרמו לזעזוע בממסד הפוליטי והחברתי.

לזכותו של תיאטרון החאן, שהוא מעיז, ולא בפעם הראשונה, לטפל בחומרים קשים, חשובים, לא מסחריים, ועל כך הוא ראוי לציון לשבח. אבל עדיין קיים פער גדול בין הכוונות לבין התוצאות על הבמה. כך גם במקרה הזה: אין סיבה להעלות את "דוחקי הקץ" אם המחזה אינו מביא משהו חדש ונועז בתוכן או בבימוי. כי אמנות לשמה אין כאן.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.