היועץ  המשפטי לממשלה יהודה ויינשטין הגיש היום (שני) לבית המשפט העליון את תגובתו לעתירה שהגישו לאחרונה תנועת אומ"ץ (אזרחים למען מנהל תקין וצדק חסרתי ומשפטי) וח"כ מיקי רוזנטל, בה מתבקש בית המשפט להורות ליועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום נגד שר החוץ לשעבר, ח"כ אביגדור ליברמן, בגין מה שנקראה "פרשת החברות".

ליברמן נחשד במהלך החקירה שהסתיימה ולא הוגש בה כתב אישום בעבירות לכאורה של  מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הלבנת הון ועוד, שבוצעו בזמן כהונתו כעובד ציבור. כמו כן דרשו העותרים מבית המשפט לקבוע כי ההחלטה שקיבל היועץ המשפטי ב-13.12.12, שלא להגיש נגד ליברמן כתב אישום בפרשה זו, ולהגיש נגדו כתב אישום רק בפרשת מינוי השגריר בן אריה כשגריר בלטביה, הינה החלטה פסולה, שהינה בלתי סבירה באופן קיצוני.

לחלופין בקשו העותרים כי אם בית המשפט לא יעשה כך, עליו להורות על החזרת תיק החקירה למשטרה לשם ביצוע השלמת חקירה בנושאים שלא נבדקו ולא נחקרו עד תום – לדעת העותרים.

בתגובה שהוגשה על ידי עורך הדין שי ניצן, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מגולל היועץ באריכות את השתלשלות האירועים והנסיבות שהביאוהו להחלטה הגורפת לסגירת התיק עקב חוסר ראיות מספק.

"על פי הראיות", כותב היועץ, "לאחר פרישתו מתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה בשנת 1997, החל ליברמן בפעילות עסקית ופיננסית בארץ ובעולם, ועשה כן באמצעות שתי חברות שהקים בישראל ובקפריסין (להלן:"נתיב ישראל" ו"נתיב קפריסין"), שהיו קשורות עסקית זו לזו (שיכונו לעתים ביחד: "נתיב אל המזרח"). על-פי החשד, לצד פעילותן של החברות, קיים ליברמן, מאז פרישתו ובמהלך כל התקופה הרלוונטית, לרבות בשנים בהן כיהן כח"כ וכשר, מערכות קשרים עסקיות עם אנשי עסקים בארץ ובחו"ל. במסגרת קשרים אלה התקבלו בחברות הללו, ומאוחר יותר גם בתאגידי Off shore נוספים שהקים בחו"ל, ובתאגיד ישראלי הרשום על שם בתו של ליברמן, תקבולים כספיים בסכומי עתק, בין היתר, כאלה שמהותם וסיבת העברתם לא היו קשורים לכאורה לתחומי פעילותם של אותם תאגידים, ולא שיקפו על פי החשד תמורה עבור פעילותם כאמור".

החשדות

על פי החשד, למרות שליברמן מונה לשר בשנת 2001, "הוא המשיך, במקביל לכהונותיו הציבוריות, לקיים את עסקיו הפרטיים, ובתוך כך המשיך גם ליהנות מהזרמתם של אותם תקבולים לחברות שבשליטתו, הכל, תוך הפרת הכללים למניעת ניגוד עניינים של שרים וסגני-שרים האוסרים על כך; תוך הפרת חובות הדיווח על פעילותו האמורה ותוך הגשת דוחות כוזבים על פעילותו ונכסיו השוטפים, דיווחים בהם היה מחויב בתוקף כהונותיו הציבוריות ובשל חובות הנאמנות שלו כלפי הציבור".

ועוד: "ליברמן המשיך לקיים את עסקיו, על פי החשד, באמצעות תאגידים שהיו שלו, שאותם מכר או העביר ל'איש קש', סמוך למינויו לשר, ובאמצעות ייסוד תאגידים חדשים שנרשמו אף הם על שם 'איש קש' – בישראל, בקפריסין ובאיי הבתולה הבריטיים. המדובר בחברות נתיב קפריסין, נתיב ישראל וחברה בשם MV – Mountain View (שאותם מכר או העביר לאחר, שהיה לפי החשד איש קש), וכן חברות בשם Mayflower, ו-מ.ל.I שנרשמו מלכתחילה על שם אחרים, אך לפי החשד היו בבעלותו או בשליטתו".

על פי החשד, "המשיך ליברמן להיות מוטב ונהנה בתאגידים אליהם זרמו התקבולים, שהיו בהיקף כולל של מיליוני דולרים. התקבולים הוזרמו אל התאגידים – חלקם בתשלומים סדירים וחלקם באופן חד פעמי – ורובם התקבלו מאנשי עסקים בארץ ובחו"ל שהיו מקורבים אליו".

היועץ טוען כי העמדה המשפטית שהנחתה אותו הייתה, כי אם אפשר יהיה להוכיח זיקת בעלות או שליטה בחברות, וכעולה מכך, את זיקתו לכספים שהתקבלו מהן בעת כהונתו כשר, תוך הפרת כללי ועדת אשר, אפשר יהיה לקבוע שהתנהגות זו מהווה עבירה לכאורה של מרמה והפרת אמונים.

בנוסף סבר היועץ, כי אם אפשר יהיה להוכיח קיומן של זיקות כאלה – שאותן הסתיר, לפי החשד, בדיווחיו למבקר – אפשר יהיה לקבוע כי הוא ביצע גם מעשה מרמה לכאורה כלפי מבקר המדינה. לטענת היועץ המשפטי לממשלה, "לאחר סקירת מכלול הראיות הגיע היועץ למסקנה, כי לא ניתן להוכיח ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי קיומה של זיקה פסולה שכזו בין ליברמן לחברות ולכספים שהתקבלו בהן, וממילא גם לא ניתן להוכיח ברמה כזו כי ליברמן דיווח דיווחים כוזבים וכי הוא העמיד עצמו במצב של ניגוד ענינים פוטנציאלי. על כן החליט שלא להאשימו בעבירות של מרמה והפרת אמונים או קבלת דבר במרמה או עבירה אחרת בהקשר זה".

העדים

היועץ מסביר כי רוב העדים שנחקרו בתיק זה אישרו את גרסת ליברמן, כי מיד לאחר מינויו לשר ניתק את קשריו עם החברות שהיה קשור אליהן קודם לכן ואת גרסתו כי לא היה לו שום קשר לחברת MV.  היועץ מוסיף כי "אכן, חלק מהעדויות הללו מעוררות תמיהות וקשיים ולעתים לוקות הן בחוסר סבירות וסתירות. אלא שקשה מאד לבסס אישום פלילי, כאשר אין כמעט עדים המוסרים גרסה ברוח התיזה שהתביעה מציגה בפני בית-המשפט".

עוד מדווח היועץ, כי העדה היחידה שמסרה כי לפי הבנתה והתרשמותה ליברמן הוא שהמשיך לעמוד מאחורי החברות נתיב קפריסין, MV ומייפלאור, גם בזמן כהונתו כשר, היתה עדה בשם דניאלה הוא מסביר כי "מדובר בעדה המרכזית בתיק. אלא שדניאלה מסרה מלכתחילה, כי מדובר ב"הבנה"/"אמונה" שלה בלבד, להבדיל מ"ידיעה", ועל "הבנה" שכזו קשה לסמוך. יתירה מזו, בראיון שנערך עמה כחודש בלבד לפני מועד קבלת ההחלטה, דניאלה לא שיתפה פעולה באופן אמיתי עם התביעה, השיבה לרוב כי אינה זוכרת כמעט דבר על אודות חברות אלה, והודיעה כי תסרב להגיע לישראל למתן עדות. על עדה שכזו, שתעיד –  אם בכלל – בהליך של חיקור דין שייערך בקפריסין, בפני שופט זר, קשה מאד לסמוך".

היעוץ מסביר כי "עו"ד יואב מני, שהיה לאורך שנים עורך דינו של ליברמן, הוא הגורם המרכזי אשר טיפל בחברות בקפריסין, ובמסגרת זו פעל ישירות מול דניאלה והמשרד הקפריסאי. תפקידו זה של מני הביא לכך שהוא שימש כ'חיץ' בין החברות לבין ליברמן (ככל שליברמן היה אכן בעל זיקה אסורה לחברות), באופן שמקשה לקשור את ליברמן לחברות, בייחוד נוכח שתיקתו של מני בחקירה".

 "למרות שחברות אלה קיבלו כספים בהיקפים ניכרים של מיליוני דולרים", כותב היועץ, "כל שקיבל ליברמן, מעבר לסכומים שנטען כי היוו חלק מהתמורה שקיבל עבור מכירת החברות שהיו בבעלותו, היה מספר תקבולים לא גבוהים יחסית, בשיעור כולל של אלפי דולרים בודדים, כשהתקבול הגבוה מביניהם עמד על 2,500 דולר. ליברמן ובאי כוחו נתנו לקבלתם הסברים שונים שתוכנם ומידת אמינותם פורטו בהרחבה בהחלטה המלאה".

חשש מהרושם שהפרקליטות לא חדורה רוח קרב 

ויינשטין מדגיש כי "בחינה דקדקנית של חומר הראיות מעלה, כי לא נשלל החשד שעלה, לפיו ליברמן נקט מסכת מורכבת של תחבולות, השלובות זו בזו, ופעל כדי להסתיר את מעשיו, והכל כדי לאפשר לו להמשיך בעסקים וליהנות מפרותיהם, גם במהלך כהונתו הציבורית".

היועץ מדגיש כי "מתעורר באופן טבעי החשש בדבר מסר מוטעה העלול להתקבל בציבור, לפיו, כביכול, אין התביעה חדורה 'רוח קרב' במלחמתה בשחיתות. חשש זה מדיר שינה מעיני… הגעתי לכלל מסקנה כי לא הונחה בפני תשתית ראייתית מספקת לכך ש'טביעות אצבעותיו' של ליברמן בחברות, לאחר תחילת כהונתו כשר, כפי שפורטו בהחלטה, יהיה בהן כדי להוכיח, ברמה הנדרשת במשפט פלילי, כי לליברמן נותרה זיקה אסורה לחברות".

למרות הכול קובע ויינשטין כי "נותרו שאלות ותמיהות לא מבוטלות נוכח ראיות שהצביעו לכאורה על מעורבותו של ליברמן בחברות ועל זיקה פסולה שלו אליהן. למותר להדגיש, כי סגירת תיק פלילי מחוסר ראיות מספיקות, אינה מהוה 'תעודת הכשר' ציבורית ואין בה כדי למחוק כליל רישומן של תמיהות אלו".

לגבי טענת העותרים, בה נכתב כי "משבחר היועץ להעדיף את עמדתו (הסבירה לגישתו) על פני עמדתם של שלושת הבכירים (הסבירה לגישתם) – פעל בהפליה בניגוד לעקרון השוויון…". מגיב היועץ: "נודה ולא נבוש. טענה זו אינה ברורה לנו. האם באמת סבורים העותרים כי היועץ המשפטי, לאחר שהגיע למסקנה כי אין כאן סיכוי סביר להרשעה, היה חייב להורות על הגשת כתב אישום, בניגוד לאמונתו המקצועית ובניגוד לאחריותו כראש התביעה הכללית, אך משום שגורמים אחרים – בכירים ככל שיהיו – הכפופים לו – הגיעו למסקנה אחרת?! נתמהה".

היועץ מוסיף כי בסמכותו של בית המשפט העליון להורות לו לבטל החלטה ולהורות על הגשת כתב אישום או פתיחת חקירה משטרתית, מוגבלת מאוד, וכותב: "הלכה פסוקה היא שמידת ההתערבות של בית משפט נכבד זה בשיקול הדעת של הרשויות האמונות על אכיפת החוק בסוגיות של חקירה פלילית והעמדה לדין – הינה מצומצמת ביותר. התערבותו מוגבלת אך למקרים בהם החלטתן של רשויות התביעה לוקה בעיוות מהותי או בחוסר סבירות קיצוני".