הבמאי שלמה סוריאנו שואל את החבר בן גוריון: 'מהו היום המאושר בחייך?' בן גוריון: 'היום שפולה הסכימה להתחתן איתי' הטקסט הזה מופיע בכרטיס הביקור של שלמה סוריאנו מתחת לתמונה של הצלם הצעיר עם מצלמה בידו, צועד לצדו של בן גוריון, שניהם מחייכים. שדה בוקר, 1963. שלמה סוריאנו, מילו בשמו הרומני, הוא צעיר בן 94, מאחרוני המוהיקנים של דור הצלמים והבמאים המייסד בארץ.

ארכיון צה"ל הוא מין מקום כזה, שבו לפתע ביום בהיר אחד, יכול להופיע איש מבוגר מאוד ולהודיע: "יש לי חומר בשבילכם". האיש מתקבל בשמחה וצהלה. עוד מישהו שמוציא מן השכחה הפוטנציאלית אלבום, תצלומים או מסמכים, חושף אותם לאור ומצרף אותם לנכסי התיעוד הלאומי.

כשנודע למנהלת הספרייה שלנו, שירלי ראובני, על האירוע המשמח, אמרה לי מיד: "חייבים לתעד! דבר כזה לא קורה כל יום!"  ואכן צדקה. פגשתי אדם מבוגר מאוד אבל צעיר ברוחו, מעין גרסה קשישה של סרג'יו קונסטנצה מ"הגשש החיוור", עם מבטא רומני, גינונים אירופיים וחיוך שובב.

הוא הביא באמתחתו כמה תצלומי סטילס שצילם בשדה בוקר עם "הזקן". כשראתה שירלי חדת העין את כרטיס הביקור שלו, שלפה קלסר תצלומים של עיתון "במחנה" מאותה תקופה, וחיש מהר מצאה את התמונה המדוברת ותמונות נוספות מאותו שבוע. שמחתו של שלמה הייתה גדולה. היו אלה צלמי 'במחנה' שצילמו את הצלם שמצלם…את בן גוריון. שלמה ביקש שנסרוק את התמונות ההיסטוריות שהביא ונשיב לו את המקור בהקדם. את הדובדבן בקצפת, הסרט שהפיק וביים בשנת 1963, לא הביא. אך בקטעים מן הסרט ניתן לצפות ביוטיוב, בכתבה של בני עורי בערוץ 1. הסרט המקורי שמור בביתו של שלמה סוריאנו, ואני מקווה שנצליח לשכנעו להעביר את הנכס הזה למשמרת עד בארכיון צה"ל.

בקפריסין המצב יותר גרוע

בשנת 1950, בהיותו בן 28, עלה שלמה לארץ מבוקרשט, רומניה, שם למד צילום. לדבריו, עלה ארצה לאו דווקא ממניעים ציוניים, אלא רק כי שמע כי "יש כאן יהודים ותפוזים". לארץ הגיע באונייה "טרנסילבניה אקספרס". על הסיפון מול חופיי חיפה פגש חבר שהציע לו הצעה ידידותית: "אתה מחפש נשים יפות? רד בחיפה, כי בקפריסין המצב יותר גרוע…".

"כשירדתי מהסיפון פגשתי איש דתי. כששמע את שמי הרומני, מילו, אמר לי בנחרצות: 'בחר לך שם עברי'. מיד חשבתי על 'שלמה', כשמו של המלך שהיו לו אלף נשים. קיוויתי שההיסטוריה חוזרת", הוא אומר בקריצה.

בחיפוש אחר תעשיית קולנוע בארץ ועם עברית רצוצה, התגלגל ל"יומני כרמל" ואחר-כך ל"אולפני גבע" בגבעתיים, שם סייע בהקמת האולפן עם הבוס – יצחק אגדתי, וגם עם דן בן- אמוץ וחיים חפר.

– ואיך הגעת למפגש עם בן גוריון?

"כאחד הצלמים של "יומן גבע" המיתולוגי, צילמתי את בן גוריון לעתים קרובות בכל מיני אירועים, ואט אט החל הקשר להתהדק. הצלחתי להגיע אליו בעיקר סביב נושא משותף – חוש הומור. זו טעות לחשוב שלבן-גוריון לא היה חוש הומור.

"בשנת 1963 החלטתי לעשות סרט על בן גוריון בשדה בוקר. יצרתי קשר דרך פולה שמסרה כי 'בן גוריון לא מעוניין כי הוא עסוק עם הכבשים'. לאחר מכן בן גוריון התרצה ופולה, שהיתה שומרת הסף שלו, אישרה בתנאי שהסרט יעסוק בבן-גוריון האיש ולא בדמות המדינאי. אני הייתי הצלם היחיד שהיה מוכן וזמין לבצע את העבודה באותו זמן".

שלמה ממשיך ומספר: "בסרט הקצר הנצחתי את בן-גוריון הרועה עם עדר הכבשים שלו; את בן גוריון חוגג את אחד מימי ההולדת באחרית ימיו; את בן גוריון השדכן הקיבוצי באחת מהחתונות בקיבוץ, ועוד".

– מה שם הסרט?

"חלום שהתגשם", החלום להנציח מעט מחייו של איש דגול במקום שהכי אהב.

– אמרת שפולה התנתה את הסרט בכך שלא יעסוק בפוליטיקה, אז על מה דיברתם במשך שבוע?

"גם אני שאלתי את בן-גוריון את השאלה הזאת 'אם לא מדברים על פוליטיקה, אז על מה מדברים?' אבל היה לנו בסוף על מה לדבר. על חקלאות, משפחה וגם דברים פחות חשובים".

– שלמה, אילו דברים מיוחדים גילית על בן-גוריון האיש?

"למרות גילו המתקדם האיש נהג לצעוד שבעה ק"מ מדי יום. באחת הפעמים התלוויתי אליו ואז שאלתי אותו בין השאר את השאלה על היום המאושר בחייו, והוא התייחס ליום שפולה, ציר חייו, הסכימה להינשא לו".

הומור עם אלברט איינשטיין

בסיפורים שלו היה יותר מקורטוב של הומור. "הוא סיפר שכאשר נפגש עם פרופ' אלברט איינשטיין הם עשו תחרות של בדיחות, ונראה שבן-גוריון ניצח. איינשטיין שאל אותו 'האם אתה מאמין שבגלקסיה שלנו יש אינטליגנציה?'  ובן גוריון ענה 'בוודאי, עובדה שהם לא הגיעו אלינו…'. עוד דוגמה מהפגישה בין השניים: בן גוריון ביקש מאיינשטיין הסבר על תיאורית היחסות שלו, ואיינשטיין ענה לו:' 60 שניות של מוזיקה לעומת 60 שניות הליכה על גחלים. הזמן הוא יחסי, אתה יכול לנסות'. על כך ענה לו בן גוריון: 'אני לא יכול לנסות כי אני לא הולך לקונצרטים…'. בסך הכול גיליתי אדם צנוע, רציני אבל בעל חוש הומור שלא בא לידי ביטוי בפומבי".

– ומה אכלתם בכל אותו שבוע, בצריף של בן גוריון?

"היה המרק המפורסם שפולה הכינה מכל הירקות שהיו לה באותו יום. לא משהו שהייתי ממליץ עליו במיוחד… אבל בן גוריון אכל באדיקות, ללא תלונות".

– כרטיס הביקור שלך היום הוא אותו תצלום מאז, מלפני חמישים שנה – תמונה שלך עם בן-גוריון. משמע שזה היה אירוע חשוב בחייך. מה היה המפגש הזה עבורך?

"אז, כשהייתי צעיר, לא חשבתי שזאת הולכת להיות חוויית חיים. רק כעבור שלושים שנה הבנתי את המשמעות ההיסטורית".

שלמה סוריאנו נשוי ללא ילדים, מתוך בחירה. לטענתו, העדיף חיים סוערים של במאי וצלם שהקיף את העולם כמה פעמים, על פני חיי משפחה סטנדרטים. אך למרות הכול, ויעיד על כך כרטיס הביקור שלו, המפגש עם "הזקן" בשדה בוקר היה הדובדבן בקצפת.

[related-posts title="עוד מאת נטלי שוחט"]

________________________________________________________________________________
נטלי שוחט היא כותבת, עורכת, ארכיונאית ומידענית, בעלת האתר ערוך ומוכן