נלסון מנדלה: המשחרר שהיה לאחד מגדולי המאה ה-20

בכל תהליך ההשתלטות על מוסדות המדינה, הוביל מנדלה קו בלתי-אלים, מדיניות של פיוס ושל קבלת אחריות לאומית ונכונות לסלוח על חטאי העבר. אותו מנדלה שבעבר היה חלק מהמאבק האלים היה שלושים שנה מאוחר יותר לאחד ממבשרי ההתפייסות השקטה

Print Friendly

את נלסון מנדלה יזכרו כאחד מגדולי המאה ה-20. הסיבה לכך היא  לא רק העובדה שעלה בידו לשחרר את עמו מדיכוי המיעוט הלבן. הסיבה המרכזית היא שבכל תהליך ההשתלטות על מוסדות המדינה, הוביל מנדלה קו בלתי-אלים, מדיניות של פיוס ושל קבלת אחריות לאומית ונכונות לסלוח על חטאי העבר. אותו מנדלה שבעבר היה חלק מהמאבק האלים היה שלושים שנה מאוחר יותר לאחד ממבשרי ההתפייסות השקטה. 

עשה היסטוריה. נלסון מנדלה (צילום: ויקימדיה)

עשה היסטוריה. נלסון מנדלה (צילום: ויקימדיה)

נלסון מנדלה נולד ב-18 ביולי 1918 במבזו במחוז טרנסקיי שבדרום אפריקה. הוא משתייך לשבט הת'מבו, שלשונו הייצוגית היא הקוסה (Xhosa). משמעות שמו הָאַפְרִיקָני "רוֹלִיהְלַאלַה" הוא "למשוך ענף של עץ" או במילים אחרות "עושה הצרות". האפריקנרים מוכנים להישבע שמי שהעניק שם כזה לבן שלו ידע בדיוק על מה הוא מדבר. עובדה: מנדלה היה האיש שבסופו של דבר הצליח להוציא מידיהם את השלטון הבלעדי על דרום אפריקה עתירת המחצבים. 

אביו, הנרי מגדאדלה מנדלה, עמד בראש הכפר בו נולד ושימש שנים ארוכות כיועץ למנהיגי שבט הת'מבו. עם מות אביו, הפך מנדלה לבן חסותו של צ'יף שבט הת'מבו והיה מיועד לכהן כצ'יף הבא. בהשפעת תהליך יישוב המחלוקות, שאליו נחשף בחצרו של הצ'יף, החליט הבחור הצעיר ללמוד משפטים. הוא החל את לימודיו בפורט הייר, אולם לאחר שהשתתף בשביתת סטודנטים הושעה מהלימודים וסולק מהמוסד. ב־1940 השלים את לימודיו בהתכתבות, התמחה במשרד עורכי דין ביוהנסבורג ונרשם ללימודי תואר שני במשפטים. 

ב־1942 הצטרף מנדלה לשורות מפלגת השחורים "הקונגרס הלאומי האפריקאי" (ANC), שנאבקה למען שחרור השלטון במדינה מאחיזתו הבלעדית של המיעוט הלבן. ב־1944 נמנה על מקימי ליגת הנוער של ה־ANC. ב־1952 הקים מנדלה, יחד עם חברו אוליבר טמבו, ביוהנסבורג, את המשרד הראשון בבעלות עורכי-דין שחורים בדרום אפריקה. באותה שנה גם נבחר לרכז המתנדבים בקמפיין ההתנגדות למשטר האפרטהייד. הוא נסע ברחבי דרום אפריקה וארגן פעילות מחאה נגד חוקי ההפרדה הגזעית המפלים. השלטונות עמדו מיד על האיום הפוטנציאלי הטמון בו, והוא הועמד לדין על חלקו בארגון המחאה ונידון לעונש מאסר על תנאי. לאחר מכן הוטל עליו צו הגבלה, שאסר עליו לצאת מאזור יוהנסבורג למשך חצי שנה. מנדלה החליט לנצל את המעצר הזה בדרכו שלו: באותה תקופה טווה תוכנית לביזור מבנה ה־ANC לתאים מחתרתיים. 

יונתן שתיל

יונתן שתיל

לאחר טבח שארפוויל ב־1960 הוצא ה־ANC אל מחוץ לחוק בדרום אפריקה. מעצרו של מנדלה הוארך והוא הוחזק בו עד 1961. מייד לאחר שחרורו ירד מנדלה למחתרת, והשתתף בהקמת הזרוע הצבאית של ה-ANC, שנקראה MK. תחת הנהגתו החלה הזרוע הצבאית במסע טרור נגד אזרחים שנתפסו כמשתפים פעולה עם הדיכוי ומעשי חבלה נגד מתקני תשתית חיוניים של המדינה. 

ב־1962 יצא מנדלה מדרום אפריקה לאימונים צבאיים באלג'יריה, וארגן אימונים צבאיים לחברים אחרים ב־MK. עם שובו נעצר, כשהפעם הואשם ביציאה בלתי-חוקית מגבולות המדינה ובהסתה לשביתות. עורך הדין מנדלה ניהל בעצמו את ההגנה במשפטו. אבל זה לא עזר לו: בנובמבר 1962 הורשע ונידון למאסר של חמש שנים. אבל ממשלת דרום אפריקה עדיין לא גמרה איתו את החשבון: ב-11 ביוני 1964, שעה שישב במאסר, הוא הואשם בפעילות חבלנית ובקשירת קשר נגד השלטון ונידון למאסר עולם. 

מנדלה היה כלוא בדרא"פ 27 שנים, מתוכן 18 שנים ברובן איילנד, אי מול חופי קייפטאון ששימש כמקבילה ההדרום-אפריקנית לאלקטרז האמריקני. עד מרץ 1982. באותה שנה הועבר מנדלה, יחד עם שלושה מנהיגים אחרים של הקונגרס האפריקאי הלאומי לכלא פולסמור, באחד מפרבריה הדרומיים של קייפטאון ובו ריצה מנדלה את עונש המאסר עד לסוף שנת 1988. בדצמבר 1988 הועבר לבית הכלא ויקטור פרסטר שבסמוך לעיר פאארל.

במהלך תקופת מאסרו הפך מנדלה לסמל המאבק באפרטהייד, שמו התפרסם בעולם כולו והחל מאבק בינלאומי לשחררו. בתקופה האחרונה של מאסרו החל מנדלה לקיים מגעים חשאיים עם אישי ממשל בכירים, ובהם הנשיא הנבחר פרדריק וילם דה קלרק. שיאם של המגעים הללו היה בהחלטתו של דה קלרק לשחרר את מנדלה מהכלא לאחר שהוא וחבריו ל־ANC הסכימו להשעות את המאבק המזוין ולקיים משא ומתן עם השלטון הלבן.

לחיצת יד היסטורית. מנדלה ודה קלרק מסיימים עשרות שנות אפרטהייד (מקור: ויקימדיה).

שיתוף הפעולה בין מנדלה לדה קלרק התגלה כפורה במיוחד. למעשה, ללא שותפו הלבן היה המנהיג השחור נותר בכלא והמאבק במשטר האפרטהייד היה נדחה בשנים ארוכות. מיד עם כניסתו לתפקיד התגלה דה קלרק כרפורמיסט נאור, שהבין כי משטר האפרטהייד הגיע אל סוף הדרך ושאין מנוס משיתוף הרוב השחור בשלטון. המשא ומתן החשאי שלו עם מנדלה הניב פירות במהירות. בנאום היסטורי שנשא בפרלמנט ב-2 בפברואר 1990 הודיע דה קלרק כי הוא מכיר בכך שמדיניות האפרטהייד נכשלה. באותו מעמד התיר מחדש את פעילותם של הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC), הקונגרס הפאן אפריקניסטי (PAC) והמפלגה הקומוניסטית, שהיו עד אז מחוץ לחוק. במקביל הודיע על שחרורם של אסירים פוליטיים רבים, ביטל את עונש המוות, והגביל את אורך תקופת מעצרים מנהליים למקסימום 6 חודשים. שבוע מאוחר יותר, ב-10 בפברואר 1990, הסעיר את דרום אפריקה והעולם כולו כשהכריז שלמחרת היום ישתחרר נלסון מנדלה מכלאו. במאי אותה שנה החלה ממשלתו במשא ומתן עם ה-ANC, שבעקבותיו הסכים ANC לנטוש את המאבק המזוין, וביוני 1990 בוטל מצב החירום ששרר במדינה.

ב-1991 בוטלו חוקי האפליה שעוד נותרו בתוקף – החוקים שנגעו לבעלות על קרקעות, לאזורי מגורים, ולסיווג על פי גזע במרשם האוכלוסין. במרץ 1992 נתנו אזרחיה הלבנים של דרום אפריקה במשאל עם, ברוב סוחף, מנדט לדה קלרק לנהל משא ומתן עם ה-ANC ותנועות אחרות על חוקה חדשה למדינה, שתשתף את הרוב השחור בשלטון. ב-1993 קיבלו דה קלרק ונלסון מנדלה את פרס נובל לשלום על פועלם המשותף לביטול האפרטהייד והעברת השלטון בדרכי שלום.

מנדלה ודה קלרק הובילו את דרום אפריקה לפירוק משטר ההפרדה הגזעי ולעריכתן של בחירות דמוקרטיות אמיתיות ראשונות ב־1994, שבהן הותר לראשונה לאזרחים שחורים ובני תערובת ("צבעונים") להצביע. על פעילותם זאת זכו מנדלה ודה קלרק בשנת 1993 בפרס נובל לשלום. מנדלה, בין שאר אותו ההערכה להם זכה, הוא גם חתן ‏פרס סחרוב לחופש המחשבה לשנת 1988, מסדר ההצטיינות הבריטי, מדליית החירות הנשיאותית ומדליית הזהב של הקונגרס של ארצות הברית.

בבחירות שנערכו בין 26 ל-29 באפריל 1994 זכה ה־ANC לרוב בפרלמנט. ב־9 במאי בחר בקייפטאון הפרלמנט החדש במנדלה לנשיאה השחור הראשון של דרום אפריקה, כאשר הנשיא היוצא דה קלרק נבחר כסגנו. ההשבעה נערכה למחרת בפרטוריה, בהשתתפות מנהיגים רבים מהעולם, בהם סגן נשיא ארצות הברית אל גור, מזכ"ל האו"ם בוטרוס בוטרוס ראלי, ומנהיג קובה פידל קסטרו. אלפי ברכות התקבלו מכל רחבי תבל עבור האיש שעשה היסטוריה כשהצליח להביא להחלפת השלטון שלא בדרכי אלימות.

אחת מפעולותיו הראשונות של מנדלה כנשיא הייתה הקמת ועדת האמת והפיוס בראשות חתן פרס נובל לשלום דזמונד טוטו, שקיבלה מנדט לחקור את עוולות תקופת האפרטהייד הן מצד השלטון הלבן והן מצד ארגוני ההתנגדות השחורים, תוך מתן חנינה למי שהודה בפשעיו. תקופת נשיאותו הוקדשה להקמת חברה שוויונית וצודקת, ברוח של איחוד לאומי ופיוס בין בני הקבוצות האתניות השונות במדינה. בחודש יוני 1999, כשסיים את תקופה הכהונה הקצובה לו בחוק, פרש מהפוליטיקה.

לאחר פרישתו מן הנשיאות המשיך מנדלה לפעול במספר רב של ארגונים חברתיים וארגונים העוסקים בזכויות אדם. הוא אף זכה במספר רב של תוארי כבוד ממשלות שונות על פעילותו הפוליטית והחברתית לאורך השנים. ב־2003  נשא מספר נאומים מעוררי מחלוקת, בהם תקף את מדיניות החוץ של ג'ורג' וו. בוש. ביוני 2004, בגיל 85, הודיע מנדלה כי הוא פורש מן החיים ציבוריים מטעמי בריאות. את פרישתו הסכים להפר רק בהקשר של התחייבותו למאבק נגד מחלת האיידס. ביולי 2004 טס לבנגקוק כדי לשאת דברים בוועידת האיידס הבינלאומית. בינואר 2005 הודיע מנדלה, כי בנו מת ממחלת האיידס. הנימוק לפרסום היה להגברת המודעות למחלה ושבירת הטאבו המתלווה אליה.

הוקרה בינלאומית. ביל קלינטון ונלסון מנדלה באירוע משותף (מקור: ויקימדיה).

על אודות מנדלה נכתבו ביוגרפיות רבות, ואף הופקו מספר סרטים על חייו. ב-1996 היה הביוגרף שלו, ריצ'רד סטנגל, מפיק שותף של הסרט הדוקומנטרי "מנדלה", שהיה מועמד לפרס אוסקר. בשנת 2009 יצא לאקרנים הסרט "אינוויקטוס", המתאר את ראשית תקופת נשיאותו של מנדלה, שגולם בידי השחקן מורגן פרימן ובויים בידי קלינט איסטווד. בסרט תואר מנדלה כמי שדוחף את נבחרת הראגבי של דרום אפריקה, המורכבת ברובה מלבנים, במטרה לזכות באליפות העולם ולהביא בכך להשיג שיאחד לבנים ושחורים יחדיו.

מנדלה התחתן מספר פעמים בימי חייו, ומשלוש נשותיו נולדו לו שישה ילדים, 17 נכדים ומספר הולך וגדל של נינים.

אשתו הראשונה, אוולין, התגרשה ממנו ב-1957 על רקע היעדרויותיו הבלתי-נגמרות מהבית, התמסרותו המוחלטת למאבק והעובדה שהיא עצמה השתייכה לעדי יהוה, השוללים אלימות כלשהי. לזוג נולדו שני בנים ושתי בנות. אשתו השנייה והידועה ביותר, ויני, הייתה פעילה בולטת במאבק לשוויון זכויות השחורים. נולדו להן שתי בנות, שהצעירה שבהן הייתה בת שנה וחצי בלבד כאשר נשלח אביה למאסר עולם. אביה של ויני מונה במהלך מאסרו של מנדלה לתפקיד שר החרלקאות בממשלת מדינת הבובות טרנסקיי. לאחר שחרורו של מנדלה מהכלא התפוררו נישואיהם של השניים, בין השאר גם בעקבות מחלוקות פוליטיות. אחת מבנותיהם נישאה לנסיך מסוואזילנד ולימים מונתה כשגרירת ארצה בארגנטינה. מנדלה עצמו נשא אישה שלישית ב-1998, כשהיה כבר בן 80. האישה אינה אלא גרציה מאשל, אלמנתו של סאמורה מאשל, מי שהיה נשיא מוזמביק ובעל בריתו של מנדלה בתקופת המאבק, שנהרג ב-1986 בהתרסקות מטוס.

[related-posts]

Print Friendly

על אודות אורי קציר

עיתונאי, בלוגר, עורך, יועץ תקשורת.
פוסט זה פורסם בקטגוריה אפריקה, ב, בעולם, מאמרי עמדה, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.