שוק העבודה בישראל, מאז ומתמיד, מחולק לפי קווים לאומיים ו"גזעיים" כמעט בלתי עבירים, והכנסת, כמו בית המשפט העליון, מקפידה לשמר את החלוקה. פעם היו אלה בעיקר היהודים המזרחים, הערבים המוסלמים והערבים הנוצרים. היום אלה גם קבוצות אחרות. קו ישר עובר בין פסיקת בג"ץ מהעת האחרונה בדבר שכרן של עובדות סיעוד לבין החוק, שעבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת בשבוע שעבר, העוסקת באיסור הוצאת כספי "מסתננים" מישראל.

בהתאם לחוק שעבר בשבוע שעבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת, "מסתננים" לא יוכלו להוציא כספים שהרוויחו בעמל כפיהם מהארץ. רוב ה"מסתננים" שעליהם יחול החוק, הם מבקשי מקלט מסודן ומאריתריאה (המהווים כ-90% מן האוכלוסייה המדוברת). מדובר, כידוע, בשתי קבוצות שמדינת ישראל אינה מגרשת מתוך הכרה בכך שנשקפת סכנה לחייהם אם יגורשו, אך גם מסרבת להכיר בחברותיהן וחבריהן כפליטים ולהסדיר את מעמדם. הם נפקדים-נוכחים בישראל, חיים בשולי החוק, אינם רשאים לעבוד כדי להתקיים, אך "נהנים" ממדיניות מוצהרת (ומגובה על ידי בית המשפט העליון) של אי-אכיפת האיסור על העסקתם.

החוק החדש קובע ברירת מחדל, ולפיה כאשר "מסתנן" יעזוב את הארץ, הוא יוכל לק'חת עמו רכוש בשווי שאינו עולה על שכר המינימום במכפלת החודשים שבהם שהה בישראל. כל שקל מעבר לכך מטיל על אותו אדם נטל להוכיח שהכספים שייכים לו כדין. יצירת זיקה הדוקה בין הסכום שמותר לאדם להוציא מהארץ לבין שכר המינימום מקבעת בתודעה את דמות ה"מסתנן" כמי שבהכרח יעבוד בעבודה שחורה, שבה הוא מרוויח שכר מינימום (או פחות), ולכן לא מתקבל על הדעת שיחסוך סכום העולה על שכר המינימום.

החוק מבטא השקפה שלפיה אם בידיו סכומים העולים על שכר המינימום, הם ודאי שייכים למישהו אחר. אולי מישהו ביקש ממנו להעביר עבורו כסף, אולי הוא בכלל גנב את הכספים. אבל לא ייתכן שמדובר בכספים שהוא הרוויח ביושר, שהרי ברור שהוא עובד בעבודת דחק. במובן זה המונח "עבודה שחורה" מקבל משמעות החורגת מאופי העבודה עצמה ומתחבר באופן ישיר ל"מסתנן השחור".

בתודעה של כולנו עובדים של קבלני הניקיון שאנו רואים בכל פינה בערים הגדולות בישראל, במשרדים, ברחוב, בקניונים וברשויות הממשלה, הם סודנים ואריתראים. רוב אזרחי ישראל לעולם לא יפגשו מבקש מקלט מלבד זה שמנקה אחריהם. הזיקה שהחוק יוצר בין דמות ה"מסתנן" לשכר המינימום לא רק משקפת את הקשר בין מוצא לאומי לבין תחום העבודה ורמת השכר, אלא גם מקבעת אותו בתודעתנו, הופכת אותו ל"טבעי" ושקוף, ומשעתקת אותו.

כאמור, את אותו הדבר ניתן לומר על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין עובדות הסיעוד, שניתן לאחרונה. לפני כשלושה חודשים הרכב שופטים מורחב קבע שחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על עובדות סיעוד (ששת השופטים הגברים תמכו בקביעה זו. שלוש הנשים בהרכב נותרו בדעת מיעוט). משמעות פסק הדין היא שעובדות סיעוד המועסקות רוב או כל שעות היממה, אינן זכאיות לתשלום עבור שעות עבודה נוספות. פסק הדין מבוסס על הקשר שבין עבודה במתכונת העסקה של כמעט 24 שעות ביממה לבין ה"זרות" של עובדות הסיעוד.

ברור לכול, שמעט העובדים הישראלים המועסקים בסיעוד אינם עובדים במתכונת כזאת. אפשר להסתכן ולנחש שבית המשפט העליון לא היה מחריג מעקרונות משפט העבודה הקוגנטיים קבוצת עובדים של עשרות אלפי ישראלים, ושאם היה עושה כך, היתה הכנסת ממהרת להסדיר את עניינם. אך כאשר הנחת העבודה היא שכל העובדות הרלוונטיות הן "פיליפיניות", בית המשפט גורס כי אין לו כלים לטפל בנושא, ומטיל את העבודה על בית המחוקקים. ואילו המחוקקים, נוח להם המצב הקיים, ואין להם שום סיבה לתקן את החוק.

הביטויים "פיליפינית" ו"עובדת סיעוד" הפכו כבר מזמן למילים נרדפות בעברית. היות שרוב המועסקים בתחום הסיעוד הן נשים, נוסף לזיקה בין לאום למשלח יד בישראל גם היבט מגדרי. החברה הישראלית מצויה בעיצומו של הליך שבו המילים "אריתראי" ו"סודני" הופכות שוות ערך למילה "עובד ניקיון", ומתקבעות כמילים שיש להן משמעות חד-ממדית גם בשוק העבודה. משרד הפנים ומשרד המשפטים, העומדים מאחורי החוק החדש, מעודדים את התהליכים האלו ונוטלים חלק בתהליך החינוך של הציבור הישראלי, שמבין ששחור הוא מי שמשתכר שכר מינימום או פחות.

[related-posts]

המאמר פורסם ב"laissez passer". הכותבים הם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם ומהגרים בפרט.