השבוע, ביום שלישי, ישודר בישראל (HOT3) הפרק האחרון בהחלט של סדרת הדרמה המוזיקלית "סמאש", מבית רשת NBC, כמעט חודש אחרי שידורו בארצות-הברית. הסדרה ירדה מהמסכים אחרי שתי עונות, לקול התנגדות המעריצים, שמאבקם העיקש הגיע לתקשורת, אך לא הניא את הרשת מלגזור את דינה של הסדרה המוזיקלית המיוחדת, שהחלה כלהיט וסיימה עם הזנב בין הרגליים.

איך נולד מחזמר

אז נכון, סדרות באות וסדרות הולכות, אבל "סמאש", היה בה משהו מיוחד. לראשונה, קיבל צופה הטלוויזיה גישה אל מאחורי הקלעים של אחת התעשיות הפחות מדוברות ומתועדות – ברודוויי. במשך שתי עונות נחשפנו אל עולם התככים, הקשיים והלחצים של תעשיית התיאטרון המוזיקלי הגדולה בעולם, ונוכחנו לדעת, לראשונה, איך נולד לו מיוזיקל. מדובר בבשורה של ממש לכל חובבי ברודוויי, אך העלילה המתפתחת, ההפקה הגרנדיוזית והמפיק הראשי המפורסם (סטיבן שפילברג) הצליחו למשוך גם צופים, שאינם נמנים על חברי קהילת חובבי המיוזיקלס.

מעבר להיותה מקורית, "סמאש" הביאה איתה למסך מוזיקה מקורית, הפקה בקנה מידה לא נורמלי, וקאסט לא קטן. כל אלה הפכו אותה לעוד יותר מוצלחת, אבל גם ליקרה, ועם הזמן, העלות כבר לא היתה כדאית עבור הרשת. הסדרה נפתחה עם נתוני צפייה מרשימים של 11.5 מיליון צופים, אך הרייטינג הלך וצנח, ולמרות ששמר על ממוצע לא רע בכלל, לא הצליח כנראה לכסות את העלות הגבוהה של הסדרה, והרשת נפרדה ממנה לשלום והתפנתה להפיק עוד ריאליטי ועוד דרמות ירודות.

כל אלה הופכים את "סמאש" לסמל המאבק של סדרות איכות להשתחל בלוח השידורים של הרשתות הגדולות בארצות-הברית, בעידן של ריאליטי ורווחים קלים. סקירה מהירה של הסדרות הטובות באמת כיום – "הומלנד", "מאד מן", "משחקי הכס" ו-"האמריקנים" תראה שאף אחת מהן לא שייכת לאחת מארבע הרשתות הגדולות בארצות-הברית: NBC, ABC, CBS, FOX. "סמאש" ניסתה, והציתה באוהבי הטלוויזיה שמץ של תקווה מבעד לעננה השחורה של הריאליטי והשעשועונים, אך הסוף הבלתי נמנע הגיע במהרה, וגדע את החלום. על כל אלה, מגיעה ל"סמאש" כתבת פרידה והצדעה.

אז איך נולד לו מחזמר גדול בברודווי? כשהעוזר האישי של מלחין מוכר בתעשייה זורק לאוויר את המשפט "מרילין, המחזמר". ברגע הראשון, כולם צוחקים, כי מחזמר על חייה של מרילין מונרו נשמע כמו רעיון דבילי לחלוטין. אבל אחרי סיעור מוחין קצר, כל העסק מתחיל להשמע לא רע בכלל, וההפקה יוצאת לדרך.

מה קורה כשהבמאי שוכב עם השחקנית הראשית

העונה הראשונה של "סמאש" עקבה אחר תהליך ההתהוות של מחזמר על חייה של מרילין מונרו: החל מבחירת הקאסט, דרך גיוס הכספים, הלחנת השירים, כתיבת העלילה, מחיקה, פיטורין, שינויים, כתיבה מחדש, העסקה מחדש, תהפוכות, סיבובים, קשיים והצלחות. אנחנו, הצופים, הינו עדים לשאלות מהותיות בשלב הפקת מחזמר, כמו למשל: האם הכוכבת הראשית צריכה להיות חדשה בתעשייה או כוכבת קולנוע מוכרת? האם עדיף שמחזמר יהיה "עליז", או אולי דווקא מודרני וביקורתי? ומה קורה כשהעוזר מהפרק הראשון פתאום דורש זכויות על הרעיון? ומה קורה כשהבמאי שוכב עם השחקנית הראשית, וכשהכותבת הראשית מנהלת רומן עם אחד השחקנים?

קו העלילה הזה נמשך, בעניין רב, במשך עונה שלמה בת 15 פרקים. בעונה השנייה הכל התהפך מחדש, בתוספת מחזמר חדש ונשכני בסגנון "רנט", שהיה מיועד למשוך פלח נוסף באוכלוסייה אל הסדרה. בפועל, הרעיון החדש גרע מן הסדרה. הקהל הקיים של התוכנית סלד מן הרוק שהחליף את צלילי המיוזיקלס העליזים, והתקשה להתחבר אל הדמויות החדשות ואל קווי העלילה שנוספו לסדרה ודחקו את מרילין לפינה.

אחרי עונה ראשונה וסוחפת, פתאום הכל התחיל מההתחלה, עם עודף דרמטיות ועם שעמום קל. למעשה, פרט לארבעת הפרקים הראשונים ולארבעת הפרקים האחרונים בעונה השנייה, העלילה דשדשה במקום ופשוט לא יצרה עניין.

עם זאת, הרשת לא היטיבה לזכור שתקופות "עייפות" הן נחלתן של כל הסדרות, והשעמום הרגעי התפוגג כליל לקראת הסוף, ברצף פרקים יוצא מן הכלל, שהפך את הפרידה לקשה עוד יותר. כל אלה, הגיעו לשיאם בפרק אחרון גדול מהחיים, מרגש מאד, ומלא כבוד אל הצופים, שזכו לסגירת מעגל מלאה עבור כל הדמויות.

מוזיקה שחודרת פנימה ומרעידה את הלב

נכון שהעלילה היתה מעניינת, ונכון שההפקה היתה יקרה ומרשימה בהתאם, ונכון שהמשחק היה מצוין, אבל מה שעשה את הסדרה הוא הפסקול. "סמאש" עלתה אחרי שתי עונות וחצי של של  Glee- דרמת הנעורים המוזיקלית, שכללה ביצועים מחודשים ומלוטשים להפליא לשירים הפופולארים מכל התקופות.

"סמאש" לקחה את הרעיון, זרקה אותו לפח, ויצרה משהו מדהים וחדש לחלוטין. מארק שיינמן וסקוט וויטמן, שני מלחינים מברודווי,  כתבו שירים מקוריים, שהרכיבו את פסקול הסדרה, בליווי כמה עיבודים לשירים קיימים. השניים כתבו והלחינו את כל השירים עבור המיוזיקל שבמרכז העלילה, שבמשך רוב העונה הראשונה ענה לשם "Marilyn- the musical", ובהמשך נקרא: "Bombshell". בעונה השנייה, הצטרפו כותבים נוספים, שיצרו את פס הקול של המחזמר החדש והרוקיסטי: "Hit List".

פסקול הסדרה נמכר ב"איי-טיונס", והופיע במשך כמה וכמה שבועות במקומות הראשונים במצעד פסי הקול של "בילבורד" ולא בכדי. כותבי ומלחיני "סמאש" התייחסו אל "Bombshell" ואל "Hit List" כאל מחזות זמר לכל דבר והשקיעו מאמצים רבים ביצירת פסי קול יותר ממרשימים. התוצאה: מוזיקה מהסוג שגורם לפרפרים בבטן לרחף. מוזיקה שחודרת פנימה ומרעידה את הלב. מוזיקה שגרמה לי, בכל פעם מחדש, לתפוס את הראש ולנסות להבין למה מגיע לי כל הטוב הזה?!

דווקא בפן המוזיקלי, השילוב בין להיטי Show Tunes קלאסיים של ברודווי – "Public Relations" ו- "Let's Be Bad", ובין מוזיקת מיינסטרים מודרנית יותר – "Reach For Me",  ו-"Let Me Be Your Star" (שיר הנושא של הסדרה שגם זכה במועמדות לגראמי) הלך לא רע בכלל ורק שדרג את הפסקול המופלא.

לרוב, השירים בוצעו על ידי הדמויות בסדרה כחלק משלב החזרות על המיוזיקל, אבל לעתים, זכינו לראות את הנאמברים מבוצעים על במה, ממש כאילו אנחנו יושבים בקהל וצופים בהפקה. אלה היו רגעי השיא של הסדרה, ובראשם השיר החותם את העונה הראשונה, "Don't Forget Me", שלא השאיר עין יבשה מהצד השני של המרקע.

כוכבים מברודוויי

יוצרי הסדרה היטיבו לשלב פרצופים מוכרים לצופי הטלוויזיה: דברה מסינג ("וויל וגרייס"), ג'ק דבנפורט ("זיווגים", "שודדי הקאריביים" ועוד), קת'רין מק'פי ("אמריקן איידול") ואנג'ליקה יוסטון, יחד עם שורת כוכבים מברודווי – מייגן הילטי ("Wicked"), כריסטיאן בורלה ("Legally Blonde- the musical"), וויל צ'ייס ("Rent") וכריסטה רודריגז ("The Addams Family").

מי שהקפיד לבצע את השירים היו בעיקר הזמרים בחבורה (אם כי גם מסינג, יוסטון ודבנפורט לא הצליחו להתחמק מרגע או שניים של זמרה), שהרעידו את המסך עם קולות גדולים מהחיים. השתיים שניצחו על המקהלה היו מק'פי והילטי, הכוכבות הגדולות של הסדרה, וזמרות מופלאות.

עוד הברקה של יוצרי הסדרה היתה בגזרת השחקנים האורחים לסדרה. שורה של כוכבי ברודוויי והוליווד בעבר ובהווה הבליחו לנו על המסך כמעט בכל פרק. הרשימה המכובדת כללה פנים שמוכרות בעיקר לחובבי ברודווי הארד קור, אבל גם ג'ס ל. מרטין ("חוק וסדר", "Rent"), ניקי בלונסקי (הסרט "היירספריי"), ג'ניפר האדסון, אומה תורמן והאחת והיחידה- לייזה מינלי.

המעריצים לא אמרו את המילה האחרונה

"סמאש" ירדה מהמסך אחרי שתי עונות, בפרק סיום מכובד ומכבד, אבל הפרידה לא היתה קלה. העונה הראשונה נפתחה, בפברואר 2012, בקול תרועה רמה, עם 11.5 מיליון צופים, אחרי באזז היסטרי וציפייה רבה. משם, הרייטינג רק ירד, אבל שמר על ממוצע סביר של כמה מיליוני צופים, ועל שליטה במשבצת הזמן של יום שני בעשר בלילה. המבקרים היו חלוקים בדעותיהם, אבל הגדירו את הסדרה כאיכותית וכ"בעלת פוטנציאל".

העונה השנייה של הסדרה שובצה בימי שלישי באותה השעה, הרייטינג ירד, אבל היה סביר. בסוף חודש אפריל ערך ערוץ הבידור האמריקאי, E!, את התחרות השנתית- Save One Show, במסגרתה, מעריצים של סדרות טלוויזיה מצביעים עבור הסדרה שהם רוצים לראות חיה במשך עונה נוספת, מתוך רשימה של "סדרות בועה" (סדרות שגורלן לא ברור). התחרות היתה לא קלה בכלל, אבל "סמאש" ניצחה. המשמעות היתה ש- E! פתח בקמפיין לחידוש הסדרה לעונה נוספת, תוך ציון העובדה שכמעט כל סדרה שניצחה בתחרות הזו, חודשה לעונה נוספת. הניצחון הקטן הזה עורר תקווה בקרב המעריצים, שלראשונה מזה חודש, הרשו לעצמם לחייך.

אבל החיוך הזה לא נמשך זמן רב. בעשרה במאי, 2013, הודיעה רשת NBC על ביטול הסדרה, ביחד עם רשימה מכובדת וארוכה של סדרות נוספות. חיצים רבים הופנו כלפי הרשת, שביטלה כמעט כל תוכן ראוי שהיה בתוכה, והפכה מהרשת המובילה בארצות הברית, לרשת מדשדשת של ריאליטי ודרמות זולות. קבוצות פייסבוק כ-"Don't Cancel Smash" איחדו מעריצים למאבקים מול הרשת, שכללו מכתבים אישיים, פניות המוניות, זעקות מלאות זעם, וגם פניות אל רשתות אחרות, בתקווה אחרונה להציל את הסדרה.

נכון להיום, המעריצים עוד לא אמרו את המילה האחרונה, והם ממשיכים, מלאי תקווה, לנסות להציל את הסדרה. אבל בינתיים, השחקנים מתבייתים על פרוייקטים חדשים, שכוללים הופעות בברודוויי, אלבומי מוזיקה, הפקות טלוויזיה וגם קולנוע, ועם הזמן, האפשרות לעונה שלישית הולכת ומתעמעמת.

לכן, בשלב זה, כל שנותר הוא להיפרד, ולהודות על הריענון הקצר הזה, שזכינו לו בלוח השידורים של המאה ה-21.