זו התחושה שמתקבלת אחרי ביקור בשתי תערוכות חדשות, שעוסקות במצב הצבירה הנוזלי של המין האנושי בעולם המודרני: "נוזלים באמנות העכשווית" ו-FLUX בגלריה "ליטבק" בת"א

מאת נטע דנציגר

התערוכה הקבוצתית "נוזלים באמנות המודרנית", שנפתחה בסוף השבוע בגלריה "ליטבק" בתל-אביב, עוסקת במצב הצבירה הנוזלי של המין האנושי בעולם המודרני. מן הרמה הפשטנית ביותר ועד לנזילות כמצב תודעתי, מודרני, מפחיד לפעמים, אך גם פתוח ומלא אפשרויות.

זוהי תערוכה אקלקטית, אין שפה אמנותית אחידה לכל היצירות וגם האמנים מוצאם ממדינות שונות. זה לצד זה ניצבים תצלומים, ציורים, פסלים עבודות מיצג ו-וידיאו ארט.

בחירת האוצרת בתמה רעיונית, נזילות, כנקודת המוצא המארגנת, מתגלה כמעניינת במיוחד. רבים משתמשים בגופם ממש כדי לדון באופן שבו חיי האדם הפכו להיות נזילים.

ראוי לציין את עבודותיה של האמנית הבריטית בו ריטסון (שאחת מהן גם מעטרת את ההזמנה לתערוכה). ריטסון משתמשת בדמויות נשיות, שרק פניהן או פלג גופן העליון גלוי, ומטביעה אותן בטבע שנראה מעט זר או סוריאליסטי – ביצה שחורה כחלחלה או חול מדבר צהבהב.

גם האמנית חיה רוקין, בעבודת הווידיאו המרשימה ומלאת ההומור שלה, משתמשת בגופה כדי להראות את המצב האנושי. היא מציבה את הגוף במקום שאינו מקומו הטבעי, בתוך המים, משמש כבסיס לסירת מפרש.

שתי עבודות הווידיאו, האחת של האמן האמריקני מרטין מרפי והאחרת של הישראלי  אורי ניר, מציגות את הפן ההרסני שבהיברידיות המודרנית. מרפי קורא ליצירתו "ציור זוועה", כתם צבע כתום אדום, דמוי לבה, אשר רגע אחד לוחש ברוגע על פני התמונה ובשני, באקט מהיר של הרס, הופך לערימה רותחת של חומר, שיכולה לפגוע גם ביד האנושית המכוסה בכפפת המעבדה התכלכלה, שנוגעת בה מדי פעם.

אורי ניר מציג עבודת וידיאו שנראית כהזרקת דיו בשחור- לבן, מבט פנימי לתנועת נוזל בתאים חיים (זו הזדמנות להגיד שמומלץ לקרוא את דפי המידע שמחולקים בכניסה). במבט שני, מתברר שניר אינו מעוניין רק באסתטיקה, הוא הזריק דם אנושי למדוזה. בעבודתו יש פן שעוסק בשליטה של האדם על החיים וניסיונות לרפא, ועל החי, הצומח והדומם אשר מתערבבים זה בתוך זה ליצירת העולם החדש.

שתי עבודות וידיאו-מיצג מסקרנות במיוחד עוסקות בנוזל, שמיוצג בתור צבע, שנשפך לכל הכיוונים. האמריקנית מרילין מינטר מציבה תינוקות אנושיים שמנמנים ומקסימים בתוך נהרות של צבע כסוף וזהוב. בעת שהם מחייכים, מתפלשים ונהנים הנאה גלויה ותמימה, ניצת בנו זיכרון רחוק של הנאה ממגע בנוזל.

עבודתה של הבריטית קייט גילמור דורשת צפייה מתחילתה ועד סופה. מדובר בתהליך של קומפוזיציה משתנה. האמנית נראית עומדת בתוך מלבן מדורג ובידה פטיש. על המדרגות ניצבים כדים דמויי ביצה המלאים בצבעים – צהוב, כתום ולבן, כצבעי החלמון והחלבון. הסימטריות הנקייה שבה ניצבים הכדים המלאים בתחילה והשיטתיות הטקסית שבה מנפצת אותם האמנית אחד אחד, עומדים בניגוד גמור לתמונה הסופית – כתמי צבע מותזים לכל הכיוונים. בלגן ססגוני וחזק של נשיות, אגרסיביות, מיניות וביצים שנשפכו בטרם הופרו.

על עבודותיה של מיכל רובנר אין הרבה מה לומר, היא אחת האמניות הישראליות המצליחות בעולם כיום. עבודתה מרשימה בקנה מידה גדול וקטן. בתערוכה זו מוצגות שתי עבודות קטנות. נהדר לזהות את השפה הרובנרית שלה מרחוק,  עם זאת נראה כי את נושא הנזילות היא גילתה כבר מזמן ואנחנו יחד איתה. האנשים הקטנים שלה תמיד נראו כמו נחילים אנושיים, בני כלאיים של עבר ועתיד, הקרנות דיגיטליות על חרס ישן.

בחלל נפרד מוצגת תערוכתו של אמן הזכוכית הגרמני המוערך, יוליוס ווילנד, FLUX. למרות ההפרדה נראה כי נושא הנזילות והזרימה ובעיקר המודרניות, הם פן משותף לשתי התערוכות השונות.

בניגוד לאמן הזכוכית הקודם שהציג בליטבק, צ'יהולי הפופולרי, ווילנד אינו גולש למחוזות הקיטש הצבעוני והווירטואוזי, אלא שומר על תחכום אלגנטי. הוא מציג צורות גיאומטריות, ארכיטקטוניות משפופרות זכוכית, ועבודותיו נראות כגבישים מודרניים קרירים ומסקרנים. העבודה המרכזית, בקובייה השחורה, היא מיצב תלוי של זרימה חשמלית, אור פלורסנטי וזכוכית השזורים זה בזה. מומלץ.

גלריה ליטבק, מגדל המוזיאון, רחוב ברקוביץ' 4, תל אביב.

20.1.2012 – 24.3.2012

ימים ב' ד' 18:00-10:00

ימים ג' ה' 20:00-12:00

יום ו' 14:00-10:00

שבת 20:00-17:00

יום א' סגור

עוד בתרבות: מה הקשר בין כיפת הסלע והכור בדימונה?

וגם: את המנגינה שלהם אי אפשר להפסיק