רינה שינפלד אוהבת ורוקדת שלמה ארצי

ב"ואלס בחמש ושלושים" רינה שינפלד מזמנת לנו רגעים נדירים. היא מפסיקה להיות האישה, הרקדנית, והופכת לנגד עינינו להיות הריקוד עצמו – האידאה של הריקוד. זהו מסע רוחני בין ריקוד הבוטו היפני, שמעריץ את הגיל המתקדם, את סימני הזמן והדהייה שנחרטו בגוף, לבין הריחוף הקליל, שמחת הילדים וחדוות הנעורים על הבמה. ריקוד וראיון עם הרקדנית

Print Friendly

בערב המחול שיצרה לשירים של שלמה ארצי מביאה רינה שינפלד ישראליות תוססת וצבעונית, מלאת אהבה, חלומות ואופטימיות. ביד אוהבת היא משרטטת נופים, געגועים ורוקמת תחרה משובחת על הגוף של הרקדנים בלהקתה בצבעי חאקי ולבן. שינפלד מתכתבת עם מיתוסים חלוציים, ומציאות אורבאנית. המילים של שלמה ארצי מקבלות משמעות חדשה במופע החדש שלה, "ואלס ב-5 ושלושים".

רינה שינפלד, צבעוניות תוססת. צילום: ענבל כהן-חמו

הדיווה של הריקוד הישראלי יוצרת ספקטקל מרהיב ועושה שימוש נפלא בחלל, בתאורה, באור וצל, ובגוף של הרקדנים, תוך הקרנות וידאו יפהפיות. זהו תיאטרון מחול שבו מתרחשות בו זמנית כמה מציאויות על הבמה: הסיפור של הרקדנים על הבמה; קליפים עם צילומי וידאו של פנים וחוץ ברקע המביאים בתקריב אנושי, צורב ואינטימי את סימני הזמן שנחרטו על הגוף של שינפלד ללא כחל וסרק; מראה ענקית, המשמשת כאביזר נוסף בידי הרקדנים, משתלבת בתנועה, אוספת אל פניה את דימויי הווידאו שמספרים סיפור חזותי מרתק. הצורה המלבנית של המראה מטילה צל על המסך ששוברת את הדימוי המוקרן בקליפ. פנסים וגופי תאורה, כאביזרים המטילים אור וצל, משולבים בריקוד ויוצרים מציאות משל עצמם.

השתקפויות ומרחב של דימיון. צילום: ענבל כהן-חמו

תוך כדי תנועה הרקדנים יוצרים דימויים חדשים המשלבים בין החללים הדמיוניים והריאליים על הבמה. ההברקה האדריכלית של שימוש באור, בצל, במראה, בקטעי הווידאו בו-זמנית עם תנועת הרקדנים על הבמה, על רקע המוסיקה של שלמה ארצי, יוצרת דיאלוג מופלא בין כמה עולמות שמתחוללים על הבמה. בין הרקדנים בגודל טבעי לבין דמותה המוגדלת של רינה שינפלד, המוקרנת על המסך מביטה מן החלון אל נתיבי איילון הסואנים. צללית אנושית באינטימיות קרובה של חדר על רקע נוף אורבני סואן ומנוכר.

הקרנת וידאו, ריקוד וצל ב"ואלס ב 5:30". צילום ענבל כהן-חמו

שינפלד יצרה קטעי מחול קצרים לשירים של שלמה ארצי ובהם: "איסלנד", "געגועי", "הילוך חוזר", "ואלס ב-5 ושלושים", "חום יולי אוגוסט", "תחת שמי ים תיכון" ועוד. במופע, שזורם ונע בקלילות מנושא לנושא, היא עוסקת באומץ ובלי מורא בחיים ובמוות, בישראליות ובחלוציות, במפגש בין דימויים בעולמות השונים, בדמיון, בחלום, על הבמה ובמציאות, באוויר של הבוקר ובפיח של המכוניות. הריקוד נמצא בתנועה מתמדת בעיר ללא הפסקה.

רינה שינפלד מגלה אמיתות פילוסופיות בשירה של ארצי ומאמצת אותם לריקוד שלה. היא רוקדת על הפחד והתקווה, על הילדות ועל הזקנה, על האדם ועל הטבע. על העצב ועל הגעגוע, ומרחפת בין עולמות של דמיון, מציאות וחלום.

בקליפ אחר אי אפשר שלא להיזכר בשיר "על גג דוד שמש ואנטנה גם", שנשקפים מן המרפסת השטופה באור הבוקר, ורינה – בחולצה טריקו אדומה ושורטס שחורים – פורשת זרועות ומחבקת את השמש.

כשהיא רוקדת בשמלה מרהיבה שהיא עצמה יצרה משקיות ניילון שאספה בסופרמרקט, היא נראית כסינדרלה של שקיות הפלסטיק, ליכלוכית של שקיות הזבל שהופכת לנסיכת חלומות, מרחפת בשמלת פיות אוורירית בגוונים יפיפיים של ירוק, ורוד, צהוב ותכלת פסטליים שקופים, שיש להם חוקי תנועה וריחוף וקלילות משל עצמם.

סינדרלה של שקיות הפלסטיק. צילום: ענבל כהן-חמו

בקטע אחר היא לובשת צבעים של אש – כתום ואדום עז. צבעים דרמטיים של דם ואהבה, שמש ושקיעה. היא מחוללת באושר, כמו להבה מלאת אנרגיית חיים על הבמה. מקפצת בלי בושה כמו ילדה קטנה עם שתי קוקיות אדומות וארוכות שיער. רוקדת ואלס בחמש ושלושים. אותי היא מצליחה להפנט.

אני לגמרי משוכנעת שאני רואה מול עיני ילדה קטנה, שמחה ומלאת חיים על הבמה, שיוצאת מתוך הגוף של האישה בת ה-75. הניגוד החד כל כך בין ילדות וזקנה, המגולם בגופה של שינפלד, יוצר ריגוש אסתטי נדיר. ברגע זה רינה שינפלד מפסיקה להיות האישה, הרקדנית, והופכת נגד עינינו להיות הריקוד עצמו. או אולי נכון יותר לומר אידאה טהורה ורוחנית. האידאה של הריקוד.

כשהגוף הופך לריקוד. צילום: ענבל כהן-חמו

על מסך הווידאו נחשפים בענק פנים שנושאים את קמטי הזמן ומגישים לנו את החיבור המדהים בין הזיקנה ושעון החול שאינו נעצר, לבין שמחת החיים והאהבה המתפרצת של הילדה הקטנה והאנרגטית רינה שינפלד, חיית הבמה. בגמישות שמעוררת קנאה היא מצליחה לרחף ולהתנועע בקלילות במשך שעה ורבע, בלי להתעייף.

רינה שינפלד - יופיים של הקמטים. צילום: ענבל כהן-חמו

היא לובשת ופושטת צורה. מתחברת לחפצים ומפיחה בהם רוח חיים. מראה לכולם איך אפשר לאהוב גם כשהגוף מזדקן. הריקוד שלה לפעמי רוחני כמו תפילה, כמו פולחן אביב שמתפוצץ מאנרגיות נעורים. צל של יד ענקית מופיע על רקע שמיים מעוננים ומוארים באור מיסטי. רינה אשה-ילדה רוקדת ואלס של אהבה וגעגוע. אשה זקנה רוקדת עם בובה הודית, מעריצה, מנשקת, משחקת.

ואלס בחמש ושלושים הוא מופע טכנולוגי המשלב הקרנות וידאו ואפקטים אופטיים מרתקים של שימוש במראה, בפנסים ובגופי תאורה דולקים על הבמה. קטעי הווידאו שיצרו  עדי וולוצקי, יואב שפירו והגר בן ישי, הופכים לחלק בלתי נפרד מן הכוריאוגרפיה המבריקה של הערב.

רינה שינפלד ושימוש מרתק בפנס. צילום: ענבל כהן-חמו

בתלבושות של הרקדנים מביאה שינפלד והמעצבת גלית בכור ניחוח של פשטות מחיי הקיבוץ. מכנסי חאקי של תנועת הצופים, וחולצה חגיגית לבנה, שאולי מזכירה ערבים נשכחים של ריקודי עם.

סיגל גליל מראיינת את רינה שינפלד לרגל המופע "ואלס בחמש ושלושים":

- נהניתי מאוד מן הקטע שבו את רוקדת עם שמלה יפהפייה משקיות הניילון, זה היה אולי אחד הקטעים המרשימים במופע.

רינה: יש לי רומן עם שקיות ניילון שאני מוצאת בסופר. זה התחיל ב- 1979. יצרתי לי שמלה משקיות ניילון ורקדתי איתה.  ובמופע הזה חשבתי, מה מתאים לשלמה ארצי? דברים ראליסטיים קצת. השקיות שקופות, יכולות להביע אושר וגעגוע. נראות כמו קצפת. אני אוהבת את השילוב של הפשטות, יחד עם הפנטזיה והדמיון שהן יוצרות. שקיות אמיתיות של הסופר, שמצליחות ליוצר את כל היופי הזה. הדבר הכי פשוט הופך להיות הדבר הכי רוחני ואצילי.

- בעידן הדאגה והמודעות המתגברת לאיכות הסביבה, ולפסולת המרובה שאנחנו מייצרים, האם יש לך גם מסר של מיחזור ושימוש חוזר בחומרים?

מסע מן הבוטו אל הערצת הגוף המזדקן. צילום: ענבל כהן-חמו

רינה:  אני בעד מיחזור! אני שונאת את הבזבוז הנוראי! והצבעים של השקיות כל כך יפים. ורוד וירוק וצהוב זוהר. השקיות מבריקות ושקופות.

בריקוד בשמלת שקיות הניילון את מורידה קבוצת שקיות אחר קבוצה, ובעצם זה כמו סוג של קילוף קליפות בצל, ונותרת חשופה בבגד גוף לבן. מה אפשר ללמוד משקית ניילון? למה דווקא שקיות סופר?

רינה: משקית ניילון אפשר ללמוד לרקוד. היא כל כך קלה, כל כך אצילית. היא שקופה. יש בה משהו מקסים.

משחקי אור וצל. צילום: ענבל כהן-חמו

- הריקוד שלך במופע החדש עוסק באהבה. מה המסר שלך לקהל?

רינה: אני מתייחסת לאהבה בגיל המבוגר. עם הגיל, האהבה והצורך לאהבה אינו פוחת. להפך. הוא קיים עוד יותר. כשהייתי בלהקת בת שבע, נושא הארוטיקה והאהבה עבר על גדותיו, ולכן לא עסקתי בנושא הזה מיליון שנה. בשירים של שלמה ארצי, הנושא הזה של האהבה, הוא והיא, נמצא כמעט בכל פזמון, לטוב ולרע. רוב השירים של שלמה ארצי הם על אהבה. ולכן זה גם בא לביטוי בריקוד ובמופע שיצרתי בהשראת השירים שלו.

- על הבמה נושא האהבה מופיע בכמה צורות. בין גבר לאישה. בין גבר צעיר לאשה מבוגרת. מהי מקומה של האהבה בעולם המבוגר ואולי אפילו בזקנה. האם יש מקום לרומנטיקה בגיל הזהב?

רינה שינפלד וחמי גולדין, סיפור אהבה. צילום ענבל כהן-חמו

רינה: בגיל הזה, האהבה היא יותר עמוקה. יש עכשיו יותר משמעות לאהבה, לחיים, האהבה נותנת אנרגיות וחיוניות.

- בשיחה איתי את מצטטת הרבה מן השירים של שלמה ארצי. מה דעתך על המילים שבשירים שלו?

רינה: יש לו מילים מאוד חזקות בשירים שנתנו לי השראה לריקוד. כמו למשל: "תן לי כוח להבחין בין הטוב ובין הרע"…

- נראה לי שאת מאוד הפנמת את השירים של שלמה ארצי באופן ממש לא מודע. יש משהו פילוסופי בשירה שלו שאת מאמצת לריקוד שלך.

רינה: יש לו משפטים שאני מאוד אוהבת "לפעמים ציפור עוד שרה ועושה לי טוב"… "אלוהים הגיבור תן לי כוח לשים על כתפך את ראשי"… "הדרך ארוכה, מי יספר לי את סופה"…  " לא חיים לנצח, כי הנצח לא קיים"…  "יש לך פנים שעם השנים אני אוהב עוד יותר בטירוף אני רוצה עוד לשים את הראש על כתפך ולעוף ולעוף"… אלה משפטים מאוד משמעותיים בשבילי.

- שלמה ארצי היה במופע האחרון, ובא לבקר אותך אחרי ההופעה מאחורי הקלעים, איך לדעתך הוא התרשם?

רינה: הוא מאוד נהנה. הוא אהב את הבחירה שלי בשירים, אם כי הופתע ממנה. למשל הוא היה בטוח שיהיה קטע על "תרקוד היא אמרה לי תרקוד". הוא אמר שהבחירה שלי בשירים, והביצוע שלהם בריקוד, החזירו לו את השירים האלה, ושהריקוד שלי נתן להם משמעות חדשה. הריקוד שלי הוציא משלמה ארצי את רינה שינפלד.

רינה שינפלד - ריקוד חסר גיל. צילום: ענבל כהן-חמו

- בלהקה בולט מאוד הרקדן חמי גולדין, גם בדואטים היפיפיים והליריים איתך, ברגעי חסד  של אהבה, שלו ושלה. מה את יכולה לספר עליו?

רינה: חמי יש לו את זה. הוא מצוין! הוא בחור דתי שבמקצועו הוא עורך דין. בנשמתו הוא רקדן. הוא בחור חזק שמצליח לעמוד מול אישה בגילי ולהוציא את כל האישיות שלו.

- בתלבושות של הרקדנים אי אפשר להתעלם ממכנסי החאקי ומן החולצה הלבנה הפשוטה עם הכפתורים. איזו אמירה מסתתרת תחת הפשטות הזאת?

רינה: זה נועד לבטא את החיבור שלי לישראליות. ואולי גם להזכיר את החלוציות הישראלית, את ריקודי העם, בקיבוצים, שהתפשטו והפכו להיות חלק חשוב מן התרבות ואהבת הריקוד הישראלית.

ריקוד וכוריאוגרפיה: רינה שינפלד
מילים ולחן: שלמה ארצי
רקדנים יוצרים: ג'ואנה עופר, חמי גולדין, עדי ליאב, לילך רז, שני בן נעים.
וידאו: עדי וולוצקי, יואב שפיראו, הגר בן ישי.
תלבושות: רינה שינפלד, גלית בכור.

ההופעות הבאות: ב-17 ביוני , 27 ביולי 2013 – בסוזן דלל.

Print Friendly

על אודות סיגל גליל

סיגל גליל היא חוקרת פילוסופיה, אמנות ותרבות, מומחית לואן גוך ולברוך שפינוזה, תרבות יפן, והציירים האימפרסיוניסטים. בין מסעותיה בזמן וברוח בדגש אמנות ופילוסופיה, היא חיפשה את ואן גוך ביפן, יזמה והדריכה טיול שורשים בהולנד בעקבותיו, וביקרה והדריכה במוזאונים הגדולים והחשובים בהולנד בתערוכות הקשורות בו. גליל, היא יוצרת רב-תחומית, שמצלמת וכותבת על ספרות ועל מחול, על אדריכלות ותיירות. היא חובבת טיולים נלהבת. היא לימדה כמעט בכל האוניברסיטאות בארץ תקשורת, אמנות ותרבות יפן. בהרצאותיה, במאמרים ובתוכניות הרדיו הדוקומנטריות שלה היא מנסה לחשוף חוטים סמויים המחברים בין אמנות, תרבות, תקשורת, פילוסופיה וחוויות הקיום האנושי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה סיפורים מצולמים, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.