שום אופרה של ריכרד ואגנר לא יכלה להיות יותר דרמטית. הפרשה נראית כאילו בוימה על-ידי גאון. 

זה התחיל בטון נמוך. פתק נתחב לידו של ראש הממשלה, לוי אשכול, בשעה שסקר את מצעד יום העצמאות. נאמר בו שכוחות הצבא המצרי חודרים לחצי-האי סיני. 

מאותו רגע גברה המתיחות בהדרגה. כל יום הביא ידיעות חדשות. נשיא מצרים, גמאל עבד-אל-נאצר, השמיע איומים מסמרי-שיער. כוחות-השלום של האו"ם הוצאו מהשטח. 

בישראל הפכה הדאגה לפחד, הפחד הפך לאימה. אשכול נתפש כאיש חלש. כאשר נשא דברים ברדיו כדי להרים את המוראל, התבלבל בקריאת המלים באמצע הנאום ונשמע מגמגם. בארץ התחילו לדבר על "שואה שנייה", על "חורבן בית שלישי". 

הייתי אחד המעטים שנשארו רגועים. בשיא הייאוש הציבורי, פרסמתי ב"העולם הזה", השבועון שערכתי, מאמר שכותרתו "נאצר נכנס למלכודת". גם רחל אשתי חשבה שזה משוגע.

למצב-רוחי הטוב הייתה סיבה ממשית.

מספר שבועות קודם לכן הרציתי בקיבוץ בגבול הסורי. כנהוג, הוזמנתי אחר-כך לשתות קפה עם קבוצה מצומצמת של חברים. הם גילו לי ששבוע לפני כן הרצה אצלם אלוף פיקוד הצפון, "דדו" (האלוף דוד אלעזר), ואחרי ההרצאה הוזמן לקפה. כמוני.

אחרי שהשביעו אותי לשמור על הסוד, סיפרו לי החברים שדדו אמר להם – אחרי שהשביע אותם לשמור על הסוד – שבכל ערב, לפני עלותו למיטה, הוא מתפלל לאלוהים שנאצר יכניס את צבאו לסיני. "שם נשמיד אותו", הבטיח.    

נאצר לא רצה במלחמה. הוא ידע היטב שצבאו אינו מוכן. הוא בילף, כדי למצוא חן בעיני ההמונים הערביים. הוא נדחף גם על-ידי ברית המועצות, שהאמינה כי ישראל עומדת לתקוף את סוריה, כחלק מקשר אמריקני עולמי.

(השגריר הסובייטי, דמיטרי צ'ובאחין, הזמין אותי לשיחה וגילה לי את הקשר. אם כן, אמרתי לו,  למה שלא תבקש את השגריר שלכם בדמשק לייעץ לסורים להפסיק את ההתקפות עלינו מגבולם, לפחות זמנית? השגריר פרץ בצחוק. "אתה חושב באמת שמישהו בדמשק מקשיב לשגריר שלנו?")

סוריה התירה לתנועת השחרור הפלסטינית (פת"ח), שהוקמה זמן קצר קודם לכן בידי יאסר ערפאת, לבצע פעולות-גרילה קטנות ובלתי-יעילות מגבולה. היא גם דיברה על "מלחמת שחרור עממית" נוסח אלג'יריה. בתגובה איים הרמטכ"ל, יצחק רבין, לעלות על דמשק כדי להחליף את השלטון.

עבד-אל-נאצר, שראה לפניו הזדמנות קלה לחיזוק מעמדה של מצרים כמנהיגת העולם הערבי, חש לעזרת סוריה. הוא איים לזרוק את ישראל לים. הוא גם הכריז שמיקש את מיצר טיראן וניתק את אילת מים-סוף (בדיעבד התברר שלא הוטמן אף לא מוקש אחד.)

עברו שלושה שבועות, והמתיחות הפכה לבלתי-נסבלת. באחד הימים ראה אותי מנחם בגין במסדרון הכנסת, משך אותי לחדר צדדי והפציר בי: "אורי, אנחנו מתנגדים פוליטיים, אך בשעת-חירום זו על כולנו להיות מאוחדים. אני יודע שלשבועון שלך יש השפעה גדולה על הדור הצעיר. אנא, השתמש בה כדי להרים את המוראל!"

כל יחידות המילואים, עמוד-השדרה של הצבא, היו מגויסות. כמעט ולא נראו גברים ברחובות. אבל אשכול וממשלתו עדיין היססו. הם שלחו את ראש המוסד, מאיר עמית, לוושינגטון כדי לוודא שארצות הברית תומכת בפעולה ישראלית. כשגבר הלחץ הציבורי, הקים אשכול ממשלת אחדות לאומית ומינה את משה דיין לשר הביטחון.

החיילים זינקו קדימה כמו חץ

כאשר הקשת נמתחה עד לנקודת השבר, צה"ל שוחרר. החיילים – ברובם אנשי-מילואים שנקרעו באופן פתאומי ממשפחותיהם, ושחיכו במשך שלושה שבועות באי-סבלנות גוברת – זינקו קדימה כמו חץ.

ביום הראשון של המלחמה השתתפתי בישיבת הכנסת. באמצע נמסר לנו שעלינו לרדת למקלט, מפני שהירדנים התחילו להפגיז אותנו ממזרח-ירושלים הסמוכה. בשעה שעמדתי שם ניגש אליי ידיד, איש בכיר בממשלה, ולחש לי באוזן: "זהו, הכול נגמר. השמדנו את חיל-האוויר המצרי!"

הרדיו לא אמר מילה על ההישג הבלתי נתפש. רדיו קהיר הודיע ש"תל-אביב בוערת".
הרגשתי כמו חתן בהלוויה. הצנזורה הצבאית אסרה כל אזכור של נצחונות

כשהגעתי הביתה באותו ערב, אחרי נסיעה בכבישי הארץ שהייתה שרויה בהאפלה, רחל לא האמינה לי. הרדיו לא אמר מילה על ההישג הבלתי נתפש. רדיו קהיר הודיע ש"תל-אביב בוערת". הרגשתי כמו חתן בהלוויה. הצנזורה הצבאית אסרה כל אזכור של נצחונות. בגלי-האתר שלטו ידיעות מדכאות.

מדוע? ממשלת ישראל הייתה משוכנעת – בצדק – שאם הממשלות הערביות וברית המועצות יבינו שהצד שלהם נמצא על סף תבוסה מוחצת, הן יגרמו לאו"ם להכריז על הפסקת אש. זה אכן קרה – אבל רק כאשר צה"ל היה כבר בדרכו לקהיר ולדמשק. 

משום כך, כאשר נודע על הניצחון הוא נראה אדיר – כל כך אדיר, שרבים האמינו שזה נס מן השמיים. הצבא שלנו, שקם בישראל הקטנה בגבולות של אז, כבש את כל חצי-האי סיני, את רמת-הגולן, את הגדה המערבית, את ירושלים המזרחית ואת רצועת עזה. מ"שואה שנייה" לגאולה מופלאה בשישה ימים.

אובייקטיבית, מדינת ישראל היא שתקפה

אם כן, האם הייתה זאת "מלחמת מגן" או "תוקפנות גסה"? בתודעה הלאומית שלנו היא נחקקה כמלחמת מגן, וכך נשארה. "הערבים" התחילו. מבחינה אובייקטיבית, מדינת ישראל היא שתקפה, אמנם מול פרובוקציה בלתי-נסבלת. כעבור שנים, כאשר אמרתי זאת בשיחת אקראי, עיתונאי בכיר מאוד התרגז עד כדי כך שהפסיק לדבר איתי.

כך או כך, התגובה הציבורית הייתה מהממת. הארץ כולה הייתה בסחרחורת. המדינה הוצפה בהמוני אלבומי ניצחון ושירי ניצחון, והדברים הגיעו לממדים של היסטריה המונית. לא היה גבול להיבריס. אינני יכול לטעון שלא נדבקתי.

אריאל שרון התפאר שצה"ל יכול להגיע לטריפולי (בלוב) בתוך שישה ימים. קמה תנועה למען "ארץ-ישראל השלמה", וגדולי האישים במדינה עמדו בתור כדי להירשם. לא עברו ימים רבים ותנועת ההתנחלות יצאה לדרך.

אך כמו בטרגדיה יוונית, האלים מענישים את ההיבריס של בני התמותה. הזהב הפך לאפר. גדול הנצחונות של ישראל הפך לגדול אסונותיה. השטחים הכבושים הפכו לחולצת-נסוס באגדה היוונית, שדבקה בגוף האדם והרעילה אותו.

עם פרוץ המלחמה הכריז שר הביטחון משה דיין שאין למדינה שום כוונה לכבוש שטחים ושכל מטרתה להגן על עצמה. אחרי המלחמה הכריז שר החוץ אבא אבן שגבולות המדינה מלפני 1967 היו "גבולות אושוויץ".

נאמר שגנרלים "תמיד לוחמים את המלחמה האחרונה". הכול הניחו שהעולם לא ירשה לישראל להחזיק בשטחים שכבשה. "המלחמה האחרונה" הייתה מבצע קדש משנת 1956, כאשר ישראל תקפה את מצרים תוך קשר סודי עם צרפת ובריטניה. אחרי המלחמה הנשיא האמריקני דוייט אייזנהואר וראש ממשלת ברית המועצות ניקולאי בולגנין הכריחו את ישראל להחזיר את השטחים שכבשה עד המילימטר האחרון.

בגבול הקודם ("קווי שביתת-הנשק") הייתה מובלעת ליד לטרון, שניתקה את הכביש הראשי בין תל-אביב וירושלים. ברגע שהסתיימה הלחימה, ציווה משה דיין לגרש את תושבי שלושת הכפרים הערביים במובלעת זו ולא להשאיר מהכפרים שריד וזכר. במקומם קם "פארק קנדה", שמומן על-ידי ממשלת קנדה ואזרחים קנדיים טובי-לב. הסופר עמוס קינן היה עד ראייה למה שקרה שם ולפי בקשתי כתב דו"ח מזעזע על הגירוש המחריד של בני-הכפרים, גברים, נשים, זקנים, ילדים ותינוקות, שהוכרחו לצעוד ברגל, בשמש הקופחת של חודש יוני, כל הדרך לרמאללה.

ניסיתי להתערב, אבל זה היה מאוחר מדי. לעומת זאת, הצלחתי לעצור את הריסת העיר קלקיליה. כאשר פניתי לכמה שרים, וביניהם בגין, הופסקה ההריסה. השכונה שכבר נהרסה נבנתה מחדש ותושביה הורשו לחזור. אך יותר ממאה אלף פליטים, שגרו מאז 1948 במחנה-הפליטים הענקי ליד יריחו, גורשו אל מעבר לירדן.

אט-אט התרגלה ממשלת ישראל לעובדה המדהימה שלא מופעל עליה שום לחץ לפנות אח השטחים הכבושים. בשיחה פרטית ארוכה שהייתה לי עם לוי אשכול למחרת המלחמה למדתי לדעת שאין לו ולעמיתיו שום כוונה להחזיר משהו, אם לא יכריחו אותם. ההצעה שלי לעזור לפלסטינים להקים את מדינתם בגדה וברצועה נדחתה על-ידי אשכול באירוניה עדינה.

כך הוחמצה ההזדמנות ההיסטורית. אומרים שמי שאלוהים רוצה להרוס, הוא מכה תחילה בסנוורים – כפי שהיכה את אנשי סדום.

רוב הישראלים החיים היום, כל מי שלא הגיע לגיל 60, אינו יכול כלל לתאר לעצמו את ישראל  בלי השטחים הכבושים.

ביום השנה ה-46 של הדרמה הגדולה, אנחנו יכולים רק לדמיין לעצמנו שזה לא קרה מעולם, שזה בסך הכול חלום רע.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]

• גרסה קצרה יותר של מאמר זה פורסמהב"ג'רוזלם פוסט" ב-10 ביוני, יום השנה ה-46 של סוף מלחמת ששת-הימים.