[rating=2]

"קפה דה פלור" הוא סרט אמנותי ומופשט, המתחיל כרצף קולנועי מסקרן. העלילה הדואלית מתרחשת בצרפת לפני כ-50 שנה, וגם בימינו אנו, במונטריאול, קנדה.  ונסה פארדי ("הנערה על הגשר") משובחת בתפקיד ספרית ואם מסורה המבלה את רוב ימיה כדי לסייע לבנה הסובל מתסמונת דאון. סיפורה שזור בקשר לא ברור עם התיאור היומיומי של די ג'יי אנטואן (קווין פרנט, בסרט בכורה), הנשוי באושר, ומחליט יום אחד לעזוב את אשתו לטובת בחורה שהוא פוגש במסיבה. במבט ראשון, נראה שהאלמנט המאחד בין סיפור מעצבת השיער והתקליטן הם אובססיה, או אולי אף גרסאות שונות לשיר "קפה דה פלור".

הסיפור חובק באיכות חלומית נעימה, בזמן שהוא בוחן את יחסי הגומלין בין מוזיקה, אהבה וזיכרון. עם זאת, לאחר כמחצית מן הסרט, הצופה מתחיל לאבד ריכוז, הסרט הופך הזוי מרגע לרגע, העריכה הופכת תזזיתית, והסיפור המשתלב בין מונטריאול לפאריז הופך למבול של חיתוכים קופצניים. הסרט הופך ממסקרן למעצבן.

הבמאי הוא ז'אן מרק ואלה, שיצר את הסרטים החביבים "קרייזי" ו"ויקטוריה הצעירה". כמו בסרטיו הקודמים, גם כאן "קפה דה פלור" מצולם בטוב טעם והמשחק של הדמויות בהחלט משכנע. בניגוד להצלחות הקולנועיות של סרטיו הקודמים, כאן מאבד הבמאי את הדרך ולאט לאט מתרחקים קווי העלילה המרכזיים, והצופה נאלץ להתרכז בקארול (הלן פלורן, "פמיליה"), אישה סהרורית עם חלומות נבואיים כל כך מטרידים, עד שהיא נאלצת להתייעץ במדיום. לקראת הסוף אנחנו מגלים את הקשר הסודי בין שני הסיפורים, של הדי ג'יי והספרית, שמתאחדים סביב נושא של גורל, עם הטפה לגלגול נשמות – ואז הסרט מקבל טעם רע.

"קפה דה פלור" הוא סרט יפה ויזואלית, שחקנים מוצלחים, אבל חסר כל תסריט או היגיון. זהו אחד מאותם סרטים שמתחילים נהדר, מאבדים את המסלול והצופה לא יודע בסיום אם הוא מדוכא או מעוצבן. מה שבטוח, הוא מתוסכל.