מהצליל הראשון של נגינת הסינפונייה קונצ'רטנטה במי מינור (אופ' 125) לצ'לו ולתזמורת מאת סרגיי פרוקופייב, ניכר במנצח ז'נאדראה נוזדה, שהוא יודע להפיק מהתזמורת את המיטב. בצליל מלא עומק הבליט את הניגודים בין המוטוריות המתכתית לליריות המאפיינים את הפרק האיטי הפותח את היצירה. כל כלי הנשיפה ניגנו בברק ובצליל זוהר.

 את הסינפוניה הלחין פרוקופייב ערב מותו והוא ייעד אותה  במיוחד עבור ידידו –  הצ'לן האגדי רוסטרופוביץ'. ואכן, צ'לנים בודדים יכולים להעפיל לפסגת הווירטואוזיות שתובעת היצירה ולהגיע ליכולת הבעה לירית כה מדובבת.

הצ'לן עטור הפרסים בוריס אנדריאנוב כבש את הקהל בווירטואוזיות שלו וביכולתו לנגן בניקיון נדיר את הצלילים הגבוהים שעל הגשר ובעידון של הצליל הקטיפתי, כשירד לפיאניסימו חרישי. את הפרק האיטי הפותח סיימו התזמורת והצ'לן בארכה (פרמאטה) מלאת מתח ש"עמדה באוויר". הקשת הרחבה והנדיבה של הסולן הלמה את רוחו של המנצח, שגרס ביצוע מלא ברק וחיות פועמת של צליל.

התזמורת נגנה את הפרק המהיר בקצביות ובניקיון מרשים בכלי הנשיפה. יפה במיוחד היה הדיאלוג בין הפריטה המעודנת על הנבל לנגינה הלירית של הצ'לן. הוא סחף את התזמורת לסערת מקצבים של מחול כפרי עממי ולדו-שיח שובב ומלא חן. הניגוד בתזמורת בין החליל לטובּה וה"קינוח" בנגינת הפעמונייה היה פלסטי, דרמטי, ומחשמל. גם בקטעי ההאצה הסוחפים וגם בקטעי המחול הכפרי ההומוריסטי, כשהפזמון "הבה נשתה למען המולדת / הבה נשתה למען סטאלין" חוזר בנגינת הצ'לו, הבסון וכלי הקשת.

בוריס אנדריאנוב  היה במיטבו ב"שירת הברבור" מאת סן סנס אותה ניגן כהדרן. בזוך נדיר ובצליל מופלא אותו הפיק מהצ'לו שלו – כלי מבית היוצר של מונטיאנה (השייך לאוסף הממלכתי הרוסי) העפיל לתפילה מלאת רטט.

התזמורת נגנה את סימפוניית "מנפרד" (בסי מינור, אופ' 58) של צ'ייקובסקי תוך הבלטת המודרניות של המלחין. מנפרד – גיבורו המיוסר מרגשות אשמה של המשורר לורד ביירון – לא זוכה למחילה וגאולה על חטאי אהבתו האסורה.

צ'ייקובסקי תזמר את קדרות דמותו בהצגת הנושא בבסונים וקלרינת באס, עם מרווח דיסוננטי של שבעה צלילים (ספטימה) בירידה. המנצח הבליט את חזרת הלייטמוטיב של "מנפרד" בכלי הנשיפה הכהים – ואת ניגודו הבהיר בחליל ובנבל. הקצביות הסוחפת, הפריטה ה"מחשמלת" של פיציקטו על כלי הקשת – באו יחד עם עושר מגוון של צליל בניית הסערה. הגרסה הדרמטית של הסימפוניה הייתה משולה לאופרה אמיתית שלא גלשה לשמאלץ.

מלא חיים וקצב היה הפרק החותם, שנשמע כמעט כ"דהרת קוזקים" כאשר המנצח מקפיד על בניית דינאמיקה מצמררת. ייאושו של מנפרד המייחל למחילה היה מהול בשלווה פסטורלית שבנגינתו המעודנת של האבוב – שהביעה תקווה לגאולה. היה זה ביצוע מבריק, רענן  ומרתק לסימפוניה פחות מבוצעת באולמות הקונצרטים. הרחק מה"צמיגות" השגרתית בה מבוצע לרוב צ'ייקובסקי .