Skip to content

סימני הרוח: הריפוי מגיע מאיראן?

הבחירה בנשיא מתון (יחסית) באיראן, כמו גם בצבע הסגול המלווה אותו, הם שני סימנים מעודדים למי שמחפש למצוא טובות גם בחדשות
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

איראן מככבת בחדשות בשנים האחרונות בהקשרים שליליים בלבד. היא מספקת הרבה כוח לפחדים האישיים והקולקטיביים, באותו האופן – יש לשער – שישראל עושה עבור המשטר באיראן. גרעין מכאן וגרעין משם, אנו חיים כבר מספר שנים בידיעה כי בקרוב, ממש בקרוב, תפתח כאן מלחמה.

לאור כל זאת, בחירתו של חסן רוחאני לנשיאות איראן היא קרן אור, גם אם קטנה ושברירית, במציאות החשוכה בה אנו חיים. לא רק בהקשר של ישראל-איראן, אלא גם במציאות הפנימית של כל אחד מאיתנו.

בין מלחמה לחמלה

נשיא איראן הנבחר, חסן רוחאני (צילום Mojtaba SalimiWikimedia)
נשיא איראן הנבחר, חסן רוחאני (צילום Mojtaba SalimiWikimedia)

המלחמה התמידית בין ישראל לאיראן, הגם שהיא בעיקרה מילולית (וצבאית-כלכלית, כמובן), משקפת מלחמה בה חיים כולנו. אנו מטלטלים בין המקום הרוצה שלום ושיתוף פעולה לבין זה המאמין בכוח ובשליטה, בין זה המבקש לעזור לבין זה המבקש לתקוף.

בזמן האחרון נדמה שהמלחמה הזו רק מחריפה ומקצינה, מאחר והיא משתקפת ובאה לידי ביטוי בתחומים רבים בחיים שלנו. מלחמת האזרחים בסוריה היא ביטוי נוסף למלחמה הזו, וגם המאבק החברתי-כלכלי בישראל מהווה סימן למאבק בין תפיסות עולם ודרכים שונות לחיות.

זהו מאבק ממושך, קיצוני לעיתים, שאינו מוכרע לכאן או לכאן, מאחר ושני הכוחות נמצאים בתוכנו. מצד אחד, זה המאמין במלחמה ומשתמש בכלי נשק דוגמת ביקורת, שיפוט, אשמה, ולעיתים בפגיעה פיזית של ממש, אם באכילת יתר/אי אכילה, פציעות ותאונות מסוגים שונים ועוד. מצד שני, זה המאמין בשיתוף פעולה ומשתמש באמצעים דוגמת הקשבה, אפשור ועידוד עצמי.

בתוך כולנו קיימים שני הכוחות הללו. פעם אנו פועלים מתוך רצון לתמוך עצמנו, פעמים אחרות אנו מנהלים מלחמה של ממש. רובנו מייחלים לחיות במציאות של בטחון ושלום, אך בפועל אין זה מקרי שמציאות זו אינה מתקיימת: אם אנחנו נלחמים בעצמנו, כיצד אנו מצפים ליצור במשותף שלום חיצוני?

שינוי של כבוד

לאורך כל הזמן הזה אני תוהה מתי תרים את ראשה תנועת השינוי גם באיראן, אחרי שדוכאה באכזריות בבחירות האחרונות שם ב-2009. לאורך כל השנים נראה כי החושך רק הולך ומקצין גם באיראן והנה הגיעה השעה, שבה משהו משתנה גם במדינה שאנו מזהים כאויב.

אני שם בצד לרגע זה את העתיד הלא ידוע, את העובדה שכוח המלחמה והדיכוי עדיין נוכח ועוצמתי במדינה זו. אין לי ספק שהעתיד עשוי להיות פתלתל ומאכזב, כשם שהבחירות האחרונות בישראל מאכזבות את כל מי שציפה לשינוי של ממש.

במקום זאת אני בוחר להתייחס לנקודת הזמן הזו בהווה, לנסות ללמוד ממנה ולהעריך אותה. יש מה ללמוד: אפשר להבין בבירור כי הרצון בשינוי, בכבוד ובחופש, משותף לשני הצדדים שהם לכאורה מנוגדים, קרי ישראל ואיראן.

זה אומר הרבה עלינו, בתוכנו. בסופו של דבר, הפנימיות שלנו, מחולקת ומסוכסכת עם עצמה בדרך כלל, מבקשת לחולל שינוי מהותי, חיובי. גם הצדדים השונים בתוכנו רוצים לחיות אחרת; יש עדיין בלבול וחוסר הבנה כיצד אפשר לעשות זאת, אך הרצון קיים.

מלבד זאת, העובדה כי הבחירות לא זויפו וכי חסן רוחאני  עדיין חי וקיים, אומרת כי יש יותר כבוד, גם אם לא גדול, גם בתוכנו.

לבסוף, הבחירה בצבע הסגול אינה מקרית: אם הירוק שליווה את הרפורמיסטים בבחירות ב-2009 באיראן מייצג את הלב, הרי שסגול מייצג את הריפוי. בדיוק הדבר שאנו זקוקים לו, בדיוק מה שמתרחש, אם נסכים להסתכל על זה ככה, ברגעים אלו ממש.

* הכותב הינו מתקשר ומנחה סדנאות חופש להרגיש.
error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן