שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, ד"ר עדי זרנקין, דחה היום (שני) את תביעותיהם של 70 חיילי שייטת 13, בארבע תביעות שהוגשו על ידי לוחמי השייטת לשעבר. התובעים שירתו בעיקר בשנות ה-70 וה-80. לוחמי השייטת בעבר טענו כי במסגרת שירותם הצבאי התאמנו והוכשרו בצלילה במי נחל הקישון ובעקבות המגע הרציף עם המים המזוהמים במתכות כבדות ובחומרים רעילים, הם לקו במחלות קשות, בהן מחלות ממאירות, שנגרמו להם כתוצאה מזיהומו של הקישון.

השופט דחה את תביעתם מן הטעם שלא הוכח קשר סיבתי בין מחלותיהם של התובעים לבין חשיפתם הנטענת למי הקישון. פסק הדין של ביהמ"ש המשתרע על פני 147 עמודים ומנמק בהרחבה את הטעמים לדחיית התביעות ואת המסקנה על פיה לא הוכח הקשר הסיבתי בין מחלתם לחשיפה למי הנחל.

התביעה הוגשה נגד חיפה כימיקלים בע"מ, איגודי ערים (אזור חיפה), עיריית חיפה ובתי הזיקוק לנפט בע"מ. טענת התובעים הייתה כי הנתבעים אחראים לזיהומו של הקישון בשל כך  שהזרימו למימיו במשך שנים רבות חומרים מסוכנים ובהם המתכות ארסן, ניקל, כרום, קדמיום ועופרת, וכן בנזן.

עפ"י פסק הדין, עול ההוכחה שהוטל על התובעים היה בנושאים הבאים:

א. הוכחה כי החומרים המזיקים אכן היו מצויים בזמנים הרלבנטיים לתביעה במימיו של הקישון.

ב. הוכחה מדעית לפיה חשיפה לחומרים הללו יכולה לגרום למחלה שבה חלה כל תובע ותובע.

ג. הוכחת פעילותו של כל תובע ותובע במימי הקישון ועצם חשיפתו לחומרים המזיקים הנטענים.

ד. הוכחה כי החשיפה הנטענת היא אכן זו שגרמה בפועל למחלה.

בית המשפט קבע, כי אף שהוכח בדיון כי החומרים המסוכנים הללו נמצאו במימי הקישון וכן בבוצת הנחל, לא עלה בידי אף אחד מהתובעים להוכיח כי חשיפתו הנטענת למימי הקישון היה בכוחה לגרום למחלתו. "התובעים אינם מהווים קבוצה הומוגנית, הן לגבי סוג פעילותם באזור הקישון, וחשיפתם הנטענת אל מימיו, והן לגבי המחלות בהן חלו", אמר השופט, "חלקם של התובעים נמנו על שייטת 13, ואלו – חשיפתם למי הקישון הייתה רבה יותר, וחלקם נמנו על יחידות אחרות של חיל הים ועל יחידות צה"ליות אחרות, וחשיפתם, אם בכלל, הייתה פחותה בהרבה".

השופט הבהיר כי התובעים החליטו לנסות ולהוכיח את תביעתם ללא הישענות על ראיות סטטיסטיות אפידמיולוגיות. הם נמנעו באופן מודע ומושכל מהבאת ראיות כלשהן בקשר לקיומו של עודף תחלואה בקרב חיילים שנחשפו למימי הקישון בהשוואה לאוכלוסיה הכללית או מהבאת ראיות כי קיים עודף תחלואה בקרב מי שנחשפו בחשיפה דומה לחומרים נשוא התביעה.

המחלות שבהן חלו התובעים הינן רבות ומגוונות וכוללות, בין היתר, מחלות סרטן שונות ובהן סרטן הריאות, האשכים, הלבלב, המעי הגס, הוושט, העור, הערמונית וכו', וכן מחלות אחרות שאינן מחלות סרטן, כגון מחלות לב, פרקינסון, הפרעות נוירולוגיות, מחלות עיניים, גידולים שפירים במוח, שינויים ניווניים בשלד, צפיפות עצם ירודה ועוד. השופט קבע כי טענת התובעים, לפיה הם לקו במחלותיהם בשל חשיפתם לחומרים הנדונים, שכן יש בכוחם של חומרים אלו לגרום למחלות סרטניות ואחרות, הינה טענה פשטנית, המתעלמת מצורת החשיפה הרלוונטית וכן מהיקף החשיפה, ואינה עושה הבחנה בין סוגי המחלות הקשורות לכל אחד מהחומרים הללו.

בפסק-הדין נקבע, כי מי מהתובעים אשר צלל במימי הקישון, חשיפתו הפוטנציאלית למים הייתה באמצעות בליעה או באמצעות מגע עורי. תוך שהוא סוקר את טיבם ותכונותיהם של כל החומרים שנמצאו בקישון, קבע בית המשפט כי בצורת החשיפה אשר בה נחשפו התובעים לחומרים אלו, לא יכולים היו החומרים הללו לגרום למחלותיהם.

בית המשפט העדיף את חוות הדעת של מומחי הנתבעים, שעדיותיהם בבית המשפט הותירו רושם של מקצועיות ובקיאות רבה, ואשר קבעו כי הסבירות שהחשיפה לחומרים שהיו בקישון עקב מגע עורי או נשימתי או בדרך של עיכול היא שגרמה לתחלואת התובעים – הינה קלושה ביותר. כך, לדוגמה, נקבע בפסק הדין, כי הסיכון שבחשיפה לקדמיום ולניקל הוא בחשיפה לאדים של חומרים אלו, אשר נוצרים בשעה שמתיכים אותם בטמפרטורות של יותר מ-1,000 מעלות צלסיוס. חשיפה  זו איננה רלוונטית כלל לחשיפתם הנטענת של התובעים.

השופט הבהיר כי החשיפה העורית לחומרים הנדונים הינה זניחה ואיננה מסוגלת לגרום לנזקים להם טוענים התובעים. כך אף נקבע כי החשיפה לחומרים אלו על ידי בליעה של המים, אף היא חשיפה זניחה, וכי המחקרים שמצאו קשר בין חשיפה לארסן, למשל, לבין סרטן העור, עסקו במי ששתו במשך עשרות שנים מים המכילים ארסן, ואצל אלו אף נתגלו סימני הרעלה של העור, אשר לא נמצאו אצל מי מן התובעים.

קודם לכך סקר בית המשפט אחת לאחת את מחלותיהם של 70 התובעים, וכן את גורמי הסיכון המוכרים לתחלואה במחלות אלו. כן סקר את נסיבותיהם האישיות של כל אחד ואחד מן התובעים, את מידת חשיפתו למי הקישון, ואת גורמי הסיכון האישיים המובהקים שהיו לכל אחד ואחד מהם לחלות במחלות בהן לקו. לאחר כל אלה הגיע השופט לכלל מסקנה כי חשיפתם למי הקישון, של חלק מן התובעים, הייתה חשיפה מועטה ואף זניחה, ולרובם ככולם היו גורמי סיכון אישיים מובהקים לחלות במחלות בהן חלו. בכלל גורמי סיכון אישיים אלו נמנים אורח חיים (עישון כבד, חשיפה מסיבית לשמש ועוד), רקע גנטי משפחתי, רקע רפואי קודם ועוד.

יחד עם זאת, ואף כי העיקרון הוא כי מי שזוכה בדין זכאי כי יוחזרו לו ההוצאות שנגרמו לו – ציין ד"ר זרנקין כי לא מלאו לבו לחייב את התובעים לשאת בהוצאות אלו וכי בנסיבות המיוחדות של התביעות ובמצבם של התובעים ישא כל צד בהוצאותיו. בשל כך לא נפסקו לנתבעים הוצאות.