מדינת ישראל הכניסה מזמן אל הפנתאון הלאומי את ארגוני האצ"ל והלח"י, ומנחם בגין אפילו השלים עם בן גוריון ושיתף איתו פעולה. אפשר לפקוד את קבריהם של הנופלים בקרב ארגונים אלה, בדיוק כפי שפוקדים את חללי כלל מערכות ישראל. מה דוחף, אם כן, את הימין להמשיך ולשמר את האתוס המורד הזה בקרבם ולתקוע ולמסמר את כולנו איתו?

במוסף השבת של "הארץ" התפרסמה כתבה גדולה ומקיפה מאת אמנון ברזילי על פרשת אלטלנה – אוניית הנשק של ארגון האצ"ל, שהגיעה לחופי ישראל ימים לא רבים ממועד הכרזת המדינה ב- 15 למאי 1948, כשהיא מלאה בנשק ותחמושת המיועדים ללוחמי האצ"ל שהשתלבו במסגרת יחידות צה"ל שהוקם זה מקרוב.

לכאורה, את מי זה מעניין לעסוק בכך היום. רבים בארץ שמעו במהלך חייהם על הפרשה הזו, אך נדמה שמעטים בלבד נחשפו לרוחב הסיפור הגדול הזה ולמלוא משמעויותיו, ובוודאי שאינם מודעים להשפעותיו על חיינו כאן היום ועכשיו.

אמנון ברזילי מגולל את שלל המחקרים האקדמיים, הספרים והתיעוד העוסקים בפרשה עגומה זו, שכמעט והתגלגלה למלחמת אחים.

למשל, שליחת אלטלנה היתה גם אקט של התמרדות נגד מנהיגותו של מנחם בגין: "שיגור אלטלנה לישראל, שלא בידיעתו ובניגוד לעמדתו של בגין, היה חלק ממרד שהובילה מפקדת האצ"ל באירופה נגד בגין… הם לא היו מוכנים לקבל את עמדתו של בגין שהדרך היחידה להגיע לממסד היא על ידי קבלת כללי הדמוקרטיה".

אירוע דמים מתגלגל בארבע זירות

פרשת אלטלנה התרחשה בארבע זירות והפכה לאירוע דמים מתגלגל, שתחילתו בעגינת האונייה בחוף כפר ויתקין והורדה לחוף של כ-900 פליטים שהגיעו מאירופה וכרבע מכמות הנשק, והמשכו בעימות אלים שהסתיים בחילופי יריות ופגזים עם כוחות צה"ל. בזירה זו נהרגו חייל צה"ל אחד ושלושה לוחמי אצ"ל, והאירוע נגמר בהתרחקות האונייה מן החוף כשמנחם בגין מצטרף אליה.

באותה העת ובמקום אחר "במחסום בית דגן כוח של לוחמי אצ"ל לשעבר, שגויסו לגדוד 57 של חטיבת גבעתי, שמעו על האירועים בחוף וחשו אל חבריהם מאצ"ל. הם השתלטו על נשק ועל כלי רכב של צה"ל ויצאו בשיירה לעבר כפר ויתקין. הכוח נעצר במחסום בבית דגן. הם סירבו  להישמע לפקודה לחזור לבסיס. החלו יריות כשתוצאה מהן נהרגו חייל צה"ל אחד ושני אנשי אצ"ל. למרות זאת הכוח של אנשי האצ"ל גבר על כוח צה"ל, פרץ את המחסום,  בזז את כל הציוד הצבאי במקום והמשיך בדהרה לעבר חוף הים".

זירת לוחמה שלישית התנהלה בים. אלטלנה הפרה את פקודת צה"ל לעגון בחוף הים של כפר ויתקין והפליגה ללב ים. שתי ספינות של חיל הים דלקו אחריה, ובמהלך המרדף התנהלו חילופי אש בין הספינות. אלטלנה, שהיתה מהירה מספינות הצבא, הצליחה לחמוק מהן.

זירת המלחמה הרביעית התנהלה בחוף ימה של תל אביב, ובזירה זו התרחש אירוע השיא של הפרשה. "הוא החל כבר בבוקר, בחילופי ירי בלתי פוסק בין כוח של אנשי הפלמ"ח שהתבצר במפקדתו, לבין מאות אנשי אצ"ל, שהופיעו עם בוקר על חוף הים והתמקמו בין מפקדת הפלמ"ח לבין האונייה. בחילופי האש האלה נהרגו עשרה אנשי אצ"ל וחייל צה"ל אחד".

הבאת אוניית הנשק תוכננה מראש כמבצע ראווה

המחקרים החדשים מצביעים על כך שמלכתחילה תוכננה הבאת אוניית הנשק כמבצע ראווה. המטרה היתה להעלות את קרנו של אצ"ל ושל התנועה הפוליטית שתקום על יסודותיו, מתוך הערכה שיהיה לה חלק בשבירת ההגמוניה של מפא"י ובכיבוש השלטון.

ההחלטה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ הכתה בהלם את בגין וחבריו. אצ"ל, שהתנהל כגוף מחתרתי שעיקר פעילותו נעשתה אל מול הבריטים, לא היה מוכן וערוך לשינוי הפתאומי הזה ולהסתלקותם המהירה של הבריטים והצורך ללחום מול הערבים. "המאבק הלא מוצלח של אצ"ל בערבים סתר רבות מטענותיו והעניק יתרונות רבים בדעת הקהל דווקא להגנה, שהפכה לגוף המכונן את העצמאות". ראוי גם לדעת שאצ"ל מנה כ-5,000 לוחמים בסך הכול, בעוד ההגנה היוותה כוח מאורגן של כ-50 אלף לוחמים, שכל ייעודם היה להילחם בערבים.

וכאן בא סיפור מדהים על כך שלנוכח מצבה הירוד ביישוב, החליטה מפקדת האצ"ל על סדרת פעולות בעלות תהודה חזקה בציבור, כדי להשתחרר מהדימוי הטרוריסטי שדבק בה ולהפוך למנוף לכבוש את השלטון לאחר הקמת המדינה. "בקו שגובש היו שלושה מרכיבים מרכזיים: 1. אצ"ל יכבוש את יפו ויצטייר כמשחרר העיר העברית הראשונה. 2. אצ"ל יילחם בירושלים וישחרר את הר הבית. 3. אצ"ל יביא אוניית נשק שתעגון בתל אביב ויצטייר כספק הנשק הלאומי להצלת המדינה".

וכך מסכם החוקר רזניק את הדברים: "אלטלנה הפליגה לישראל רק לאחר הקמת המדינה ולאחר הקמת צה"ל, אך בגין לא מצא בתוכו את גדלות הנפש לוותר על המשאב הזה ולמסור את הנשק שעל האונייה לידי המדינה. בגין לא תיכנן לבצע מרד, אבל זה היה יכול להתגלגל למצב שכזה". ואילו פרופסור יונתן שפירא כותב בספרו "לשלטון בחרתנו" כי לבגין "לקח זמן רב יותר להבין שהקמת המדינה יצר מציאות פוליטית חדשה, וכי מדינה ריבונית מתנהגת אחרת מאשר בתקופת טרום-מדינה".

המאמר מתייחס גם לחלקו של יצחק רבין בחילופי היריות בין צה"ל לאלטלנה כשחנתה בחוף תל אביב מול בניין מפקדת הפלמ"ח. "אחד השיאים בעימות היתה החלטתו של רבין לזרוק רימונים לעבר כוח אצ"ל שהסתער על המפקדה". בספרו הוא מדגיש כי כשהחלה האונייה לבעור ונראה היה שהפרשה מחוסלת, הוא פקד להפסיק את האש ולמנוע את ההרג המיותר.

הסיפור על רבין וחלקו בפרשת אלטלנה לא נעלם, והוא עובר כחוט שני דרך הפגנת הימין המפורסמת בכיכר ציון בירושלים, כשבנימין נתניהו וחבריו עמדו על המרפסת ובכך נתנו גיבוי ולגיטימציה מלאה להסתה הפרועה שהתנהלה נגדו, והמשכה מגיע לאירוע הירצחו בידי יגאל עמיר.

כך אמר ח"כ אופיר אקוניס בשנה שעברה, בנאומו בטקס האזכרה להרוגים לאירועי אלטלנה:  "…אותו יהודי שלחץ על ההדק, לימים ראש ממשלה בישראל, צילק את ההיסטוריה הציונית, כאשר כיוון את הנשק לעבר האונייה וירה".

ואין כמו התמונה מהטקס בבית הקברות המופיעה באתר האינטרנט של ח"כ אקוניס, שבה נראים ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר הכנסת לשעבר ראובן ריבלין מקשיבים לנאומו, כדי לסכם את הפרובלמטיקה היסודית של דורנו, בה הימין ממשיך ומזהה את עצמו עדיין כקבוצת מיעוט, השרויה במרד מתמיד מול "ההם מפחדים" האלה – המפא"יניקים ויורשיהם. חרף היותם אדוני הארץ הזו זה שנים ארוכות, עדיין אנשי הימין תופשים את עצמם כשבט נידח ודחוי, כפי שחשו אנשי האצ"ל והלח"י בעת שהוגדרו על ידי היישוב כפורשים המסרבים לפעול תחת הנהגתו.

_____________________________________________________________________________

נמרוד נוי עוסק בפיתוח עסקי ובייעוץ ארגוני ואסטרטגי, הוא בוגר הטכניון בחיפה בהנדסת תעשייה וניהול ובוגר לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב. נמרוד עבד בתעשייה המתקדמת בארץ, היה פעיל במועצה הציונית בישראל והשתתף במשך מספר שנים בפורום האסטרטגי שלה בראשותו של פרופסור יחזקאל דרור. הספר שכתב, "לקראת פרדיגמה חדשה" (הקליקו לקריאת הספר בפורמט דיגיטלי), מציג תפישה חדשה לחיים פוליטיים במדינה. הספר הוא ניסיון לפענח את צופן חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל, המניח תשתית למחשבה סדורה ומושכלת באשר לחיינו הפוליטיים ומתווה עקרונות, עיקרים וקווים מנחים מעצבי מדיניות לפרדיגמה חדשה של חיים פוליטיים במדינת ישראל.