הוזמנתי לשמחה של ידיד מהעבודה, חתונה של "כיפות סרוגות". אהבתי את צהלתם הכנה והאמיתית של ה"משמחים" מהישיבה של החתן, את שמחתן של הנשים החסודות סביב הכלה הצנועה, יוצאות  מגדרן לשמח כלה, את ההמולה הנרגשת של החופה.

לפתע חשתי מעט קנאה. הנשים נראו לי פתאום יפות וחינניות עם כיסויי הראש הצנועים והמצודדים, עם השמלות והחצאיות שצניעותן לא גרעה מיופיין. לפתע לא כל כך הפריעה לי ההפרדה בריקוד, היא נראתה לי אפילו משהו יפה, משהו מן הקדוּשה; לפתע חשתי זרה כשהתפללו תפילת ערבית ולא ידעתי מה אמרה תפילתם בדיוק.

הרעיון הזה עלה במוחי הקודח יותר מפעם אחת מאז שהייתי נערה. תמיד הייתי קרובה ליהדות, לאמונה, למיסטיקה היהודית, וסקרנית לאין קץ. בתיכון הלכתי לסמינרים ולסופי שבוע ביישובים דתיים-לאומיים עם קבוצה של חברים. לשני התארים למדתי באוניברסיטה דתית, משם שאבתי ידע רב בנושא יהדות. את מבחן האמונה וההשגחה הפרטית צלחתי לא פעם בצוק העתים של חיי, כאדם טובע המצליח לשחות בתוך נהר גועש ולהינצל בעור שיניו, הרבה מאוד בזכות התפילה והאמונה באחד והיחיד, הקב"ה. את בני הזקוק למסגרת של בעלי צרכים מיוחדים הכנסתי לבית ספר מדהים עם רקע דתי, כי זו היתה האלטרנטיבה השפויה, וכי, למרבה הפליאה, בעלי החילוני עמד על כך, תודה לאל!

וכך, לאורך נתיבות חיי, בקו הדק שבין עולם הדת והאמונה לבין החילוניות, אני נמצאת על המשיק, נוגעת לא נוגעת ב"עולם ההוא", מתקשה להיפרד מ"העולם הזה"; נאחזת בעובדה שבעלי והילדים חיים את החילוניות, מודעת לכך שאין לי כוחות נפש לבצע ביוזמתי שינויים מרחיקי לכת, ושזה בעצם די נוח לנסוע או לבשל בשבת וכדומה.

אני באה מבית מרוקאי מסורתי, שבו בילדותי קידוש, הדלקת נרות שבת, אי הדלקת אש וכיבוד החגים דרו בכפיפה אחת עם נסיעה בשבת, לים בדרך כלל. לפני כ-20 שנה השתנה דבר-מה אצל הוריי, שגרם להם להתקרב לדת. הם הזדקנו. אולי הזקנה מקרבת לתובנות מסוימות שאין אתה רואה בצעירותך, במיוחד אם במהותך אתה אדם מסורתי. הם החלו לבקר בבית הכנסת בחגים ובשבתות ולהקפיד יותר על המצוות, מה שנקרא "להתחזק". כך גם חבריהם. במקביל, חזרה אחותי בתשובה, והוסיפה נדבך של הקפדה על זו החדשהשהלכה ונבנתה בבית הוריי.

האמונה והמסורת תמיד היו בסביבה

לא אהבתי את השינוי הזה במיוחד. עד היום אני מתקשה שלא להתקשר להוריי לפחות פעם אחת מידי שבת, לשאול לשלומם. אבל במקביל, הרי גם אצלי האמונה והמסורת תמיד היו בסביבה. מגוון התמודדויות שזימנו לי החיים הביאו אותי, כאמור, לפנות גם לעזרה של מעלה: קריאת תהילים, מתן צדקה, עזרה בסתר, פנייה לסעד של רבנים, תפילה אישית לבורא עולם. כל זה היה לי די מוכר ולגיטימי, כי כך גדלתי. עם השנים ועם ההתמודדויות התחזקה המגמה: תפילה מידי בוקר לבורא עולם ומענה ב"ברוך השם", "תודה לאל", "בשורות טובות" בכל הזדמנות. אבל כמו משה שהגיע לארץ כנען וצפה בה למרחוק, כך אני – פוסחת על שתי הסעיפּים; אני שם ולא שם, מנסה לנחם את עצמי ש"דרך ארץ קדמה לתורה" וש"לשון הרע לא מדבר אלי", וכי בינתיים, די לי בזה שאני מכוונת אל הטוב.

חשבתי שהנה הגענו אל המנוחה והנחלה

לפני כשנתיים זה כמעט קרה, אבל בדיעבד, היה זה כמו ריקוד טנגו עם אלוהים – שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה. בני חגג את בר המצווה, ובעלי, שרחוק מהדת ומבית הכנסת כרחוק מזרח ממערב, החל פוקד את בית הכנסת בשבתות יחד איתו. הוא אף הסכים להנהיג ארוחת שבת וקידוש, והשמחה בלבי היתה גדולה. הם היו צועדים, חגיגיים ורחוצים לבית הכנסת הסמוך לביתנו, וחוזרים בתום התפילה הביתה, אל ארוחת שבת חגיגית, אירוע חדש ומרנין בביתנו.

חשבתי שהנה הגענו אל המנוחה והנחלה ואנחנו מתקרבים אל "הארץ המובטחת", אבל… אז בעלי שיחייה "ירד מהעץ". הוא החליט שבבית הכנסת חופרים יותר מדי על נוכחות במניינים, התרעם על כך ש"לו לא יגידו איך לנהוג",  הודיע נחרצות ש "הספיק לו מהחוויה של בית הכנסת" ולקח צעד אחד אחורה. הצטערתי על כך, אבל משום שאני מאמינה שדבר איננו מקרי, וכי זוהי לבטח בחינה אחת מיני רבות בעולמות של מעלה, ומשום שבכל מקרה אני רואה בבעלי "צדיק יסוד עולם", גם אם נסתר, קיבלתי את רוע הגזרה.

ובינתיים, אני מנסה להקפיד בחשיבה חיובית, בראיית הטוב ובעשיית הטוב; לשוחח עם השם יתברך על בסיס יומי; להדליק נרות שבת; להודות על כל מה שאני מקבלת – החיוב והשלילה, ומחכה לסוג של נס. לפני זמן מה אף העזתי ואמרתי לו, לבן זוגי, ספק ברצינות ספק בהלצה: "אם פעם, מסיבה כלשהי תחליט 'בטעות' לחזור בתשובה, אני מיד קופצת אחריך לתוך העניין, בלי לחשוב פעמיים!"

כן, אני אחכה לו, לבעלי, לנפש התאומה שלי, כמה שצריך…

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת נטלי שוחט"]

_____________________________________________________________________________
נטלי שוחט היא כותבת, עורכת, ארכיונאית ומידענית, בעלת האתר ערוך ומוכן