Skip to content

כמובן, היצר המיני אשם גם במלחמות של העולם

מחקר חדש, שהתפרסם באתר של כתב העת Philosophical Transactions B, מנסה לנתח את “מכניזם הזכר הלוחם”. מאת נוי כרמל
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

בתקופות קדומות הדבר בא לידי ביטוי במלחמות בין שבטים, אך בתקופה המודרנית מכניזם זה גורם למלחמות בינלאומיות, מאבקים פוליטיים אלימים, טרוריזם וגזענות. ברמות היותר קטנות – תחרותיות, מאבקים בין אוהדי ספורט, קליקות בבתי ספר וכנופיות רחוב. דיווח על מחקר חדש, חלק ראשון

מאת נוי כרמל

"הזכר הלוחם" - יש לו מכניזם מובנה (אילוסטרציה: africa / FreeDigitalPhotos.net)

דמיינו לכם גבר שבטי, נניח גבר בעל גוון עור בהיר יחסית, שיערו ערמוני ארוך, לבושו עשוי עור נמר. גופו בנוי כהלכה, כיאה לצייד. אותו הגבר מטייל לו בשטחים פראיים שמעודם לא ראו בולדוזר ומבני בטון. פתאום הוא נתקל בגבר אחר, גם הוא בנוי כהלכה, בעל גוון עור כהה, שיערו שחור, ולבושו עשוי עלים וענפים קלועים, ללא ספק שייך לשבט אחר. איך נראה לכם שכל אחד מהגברים יגיב? איך לדעתכם אותו הגבר הלבן יגיב, אם תופיע מולו פתאום אישה כהת עור ולא גבר?

 מחקר חדש, שהתפרסם באתר של כתב העת Philosophical Transactions B המפרסם מחקרים בתחומי הביולוגיה, מנסה לנתח את “מכניזם הזכר הלוחם”. החוקרים, שמגיעים מאוניברסיטאות שונות באירופה ובארה”ב, גורסים שסיבות אבולוציוניות, ביולוגיות וגנטיות יצרו מכניזם במוחם של גברים, שהופך אותם לאגרסיביים ואלימים יותר מנשים בעת מפגש עם קבוצות וגזעים שונים – בעיקר במפגש עם גברים מקבוצות זרות.

אחד החוקרים, פרופ' מארק ואן ווגט מהמכון לאנתרופולוגיה קוגניטיבית ואבולוציונית באוניברסיטת אוקספורד, אמר: "פתרון של סכסוך… נותר חמקמק. אחת הסיבות היא אולי הקושי שיש לנו לשנות את הלך הרוח שלנו, שהתפתח במשך אלפי שנים".

בתקופות קדומות הדבר בא לידי ביטוי במלחמות בין שבטים, אך בתקופה המודרנית מכניזם זה גורם למלחמות בינלאומיות, מאבקים פוליטיים אלימים, טרוריזם וגזענות. ברמות היותר קטנות – תחרותיות, מאבקים בין קבוצות ספורט ואוהדי ספורט, קליקות בבתי ספר וכנופיות רחוב. אם עוצרים רגע לחשוב, רוב מחרחרי המלחמה בהיסטוריה, רוב הרודנים ורוב חברי הכנופיות, הם אכן גברים.

אני משער שאף אחד לא נפל עדיין מהכסא למשמע הדברים האלה, אז בואו ננסה לצלול קצת לתוך המחקר ולהבין במה הוא עוזר לנו, ואם הוא לא מפיל אותנו מהכסא, מה הוא כן עושה.

החברה האנושית תמיד נחלקה לקבוצות. בתקופות קדומות אפשר לקרוא לזה שבטים. החלוקה הזו לקבוצות היא צורך קיומי, היא מקלה על היכולת להשיג אוכל, ליצור מחסה ולהשיג הגנה. אפשר לראות זאת בחברות שבטיות בהן חלוקות תפקידים – ציידים, חקלאים, לקטות ועוד – אפשרו לבני האדם להשיג יותר. אפשר לראות זאת גם היום; רובנו הרי לא בנינו בעצמנו את הבית בו אנו גרים, לא חלבנו את החלב שבמקרר, לא קטפנו את הירקות ולא ייצרנו במו ידנו את המחשב דרכו אנו קוראים את הכתבה הזו.

החוקרים מצאו שבכלל החברות האנושיות, היכן שיש קבוצות נפרדות יש קונפליקטים, בהם גם קונפליקטים אלימים. הקונפליקטים האלימים, באופן כמעט מוחלט, מנוהלים בידי גברים, והם גם המושא העיקרי של תקיפות אלימות שאינן מיניות.

מחקר חוצה תרבויות מצא שמבין 31 חברות ציידים, 64 אחוז היו מעורבות במאבקים מלחמתיים אחת לשנתיים, 26 אחוז היו מעורבות במלחמות לעתים רחוקות יותר, ורק 10 אחוז כמעט ולא היו מעורבות במלחמות כלל.

זה קורה גם אצל צבועים, זאבים, אריות ושימפנזים

תופעה זו קיימת גם אצל מינים אחרים, דוגמת צבועים, זאבים, אריות ושימפנזים, מה שמעלה את ההשערה שיש כאן גם גורם ביולוגי גנטי.

אז יש לנו סיבה טובה לרצון של בני אדם להתאגד בקבוצות, חברות, קהילות ומדינות, אבל למה הקבוצות האלה מוצאות לנכון להילחם זו בזו, ולמה המלחמות האלה מנוהלות בעיקר בידי גברים?

העיקרון המרכזי בו תולים החוקרים את האשם הוא עיקרון הברירה המינית. זכר, בשביל להמשיך את זרעו, יכול להפרות נשים רבות, וכך יהיו לו יותר צאצאים. נקבה, לעומתו, גם אם תקיים יחסי מין עם עשרות זכרים, ייוולד לה רק תינוק אחד, לכן עליה לבחור את הזכר (או הזכרים) עם היכולת הגבוהה ביותר להגן על הצאצאים. מגבלה טבעית זו על יכולת הרבייה משליכה על תפקידם של הזכרים בתוך הקבוצה ומחוץ לה.

הזכרים שחזרו מהקרב לא היו הזכרים החלשים, כי אם הזכרים החזקים והאלימים יותר, והם אלו שגם זכו להמשיך ולהפרות את הנקבות

אם כבר נכלאנו למאבק עם קבוצה אחרת, את מי נשלח לקרב, זכרים או נקבות?

גם אם רק אחד יחזור, יש עתיד לחברה (צילום: Phaitoon / FreeDigitalPhotos.net)

מנקודת מבט חברתית, נקבות נחוצות יותר להישרדות החברה מזכרים. לכן, כאשר יישנו כבר קונפליקט בין שתי קבוצות, עדיף לשלוח את הזכרים להילחם. גם אם רק אחד יחזור, עדיין יש עתיד לחברה.

 ניתן להניח שהזכרים שחזרו מאותו הקרב לא היו הזכרים החלשים, כי אם הזכרים החזקים והאלימים יותר, והם אלו שגם זכו להמשיך ולהפרות את הנקבות.

מאבקים אלו השתמרו גם בתוך הקבוצה, כאשר זכרים נטו יותר להביע דומיננטיות וחוזק כדי להשיג את הנקבות ולהוכיח את יכולתם לשרוד ולהגן. שוב, הזכר החזק, הדומיננטי והאגרסיבי יותר זוכה להמשיך את זרעו. לדוגמה, ג'ינג'יס חאן, המצביא המונגולי, שמחקרים מראים כי מרוב רעב מיני יש לו היום כ-16 מיליון צאצאים ישירים ברחבי העולם.

המאבק על משאבים שונים, בין אם מדובר במשאבי טבע, ובין אם מדובר ברחם הנשי, חוזר שוב ושוב כבסיס מרכזי להיווצרות מכניזם הזכר הלוחם. כמו כן, הניסיון לחסל את האיום שזכרים מקבוצה זרה יכולים להטיל על המשאבים שברשות הקבוצה (אני רוצה את האדמה והנשים שברשות קבוצה א', אני לא רוצה שקבוצה א' תגזול את האדמה והנשים שברשותי).

עכשיו נחזור לאותו הגבר הפראי שמסתובב לו באיזה ג'ונגל קדום. גבר לבן, בעל שיער ארוך וזקן עבות, שניהם בצבע ערמוני. גבר בנוי היטב וחזק עטוף בעור נמר. ממרחק מה אישה כהת עור, שחורת שיער, לבושה בעור זברה, מבחינה בו. היא מוסתרת על ידי שיחים. הוא איננו מבחין בה. איך היא תגיב?

לפי המחקר, כאשר זכר ייתקל בזכר מקבוצה זרה, התגובה האוטומטית שלו תהייה חיסול האיום, בין אם על ידי גירוש ובין אם על ידי הרג. רק במקרה שהאיום גדול מדי ומסוכן מדי, הזכר עשוי לבחור בברירה של הימנעות, בכדי לשמור על חייו.

נקבה, ע”פ הברירה המינית, תעדיף דרך פעולה אחרת. האיום שזכר מקבוצה זרה עשוי להוות בשבילה הוא גדול מדי. אותו הזכר יכול לכפות עצמו עליה ולגרום לה להביא צאצאים שלא מבחירתה. זה איום קשה מדי, שהיא אינה יכולה לשאת. לכן התגובה הנגררת מצידה תהייה פחד והימנעות. אותה אישה כהת עור, שנתקלה במקרה בגבר לבן מאיים, תעדיף, כנראה, להישאר במקומה או להימלט, מה מבין הדברים שיאפשר לה להימנע מעימות – ובכך ישאיר בידיה את הכוח לבחור למי צאצאיה יוולדו.

גברים מביעים פחות עוינות כלפי נשים זרות מאשר כלפי גברים

ואיך יגיב אותו הגבר בהיר העור אם יבחין בה? ע”פ מכניזם הזכר הלוחם, הוא לא יראה בה איום. אולי הוא יכפה עצמו עליה, אבל זה לא משום שהיא מהווה איזשהו איום עליו. עד היום גברים מביעים באופן משמעותי פחות עוינות כלפי נשים מקבוצות זרות – עמים שונים, גזעים שונים, דתות שונות וכו' – מאשר כלפי גברים מאותן קבוצות.

לפי תאוריית הזכר הלוחם, אם במהלך האבולוציה התפתח במוחם של גברים מכניזם, המאפשר להם לנהל מאבקים בין קבוצות, הרי שאריות והוכחות יופיעו במחשבות, ברגשות, במוטיבציות ובהתנהגויות של גברים, בעיקר בתחומים הרלוונטים למאבקים אלו.

בהמשך, ניקח את אותו הגבר שמעולם לא ראה בניין או מכונית. נקלח אותו, נסדר לו את השיער והזקן, נבשם קצת, נלביש בחליפה/בגדי ספורט/ג'ינס וטי-שירט – ונבדוק איך המכניזם הזה משפיע עליו – ועלינו.

צילום: africa / FreeDigitalPhotos.net | צילום:  Phaitoon / FreeDigitalPhotos.net

חלק ב': גזענים הם גם סקסיסטים, מי היה מאמין?

4 Comments

  1. נוי כרמל
    30 בינואר 2012 @ 22:04

    כמה נקודות קטנות:
    1. זו כתבה ראשונה מבין שתיים, והיא מתייחסת למחקר. מחקרים הם תמיד כלליים מאד – ובתוכם ברור שיש יוצאים מהכלל. אני אישית חושב שיש הגיון בהסברים האבולוציוניים הללו, ומי שרוצה אפשר למצוא הסברים נוספים במחקר עצמו.
    2. בכתבה השנייה אתייחס יותר לימינו, וכך נמצא קצת איך כל זה באמת רלוונטי להיום.
    3. אני מסכים שהדבר החשוב ביותר הוא לחקור את השפעות החברה כמו שהיא היום על האדם, ומתוך זה ללמוד איך לשנות אותה. סינדי, אני מסכים אתך גם בנושא זה, וגם החוקרים הבריטים העלו את נושא קופי הבונובו.לנושא החברתי יש התייחסות בכתבה הבאה. בכל זאת, המחקר הגיע לידי, ואני מוצא שגם מהסברים ביולוגים ואבולוציוניים יש מה ללמוד, לכן בחרתי לכתוב על זה.

  2. ישער
    30 בינואר 2012 @ 15:35

    זכר שחוזר מהמלחמה הוא לעיתים הפחדן שהתחבא במקום להסתער,
    או שהסתתר אחרי הגב של חבריו,
    או שהשתמט ולא יצא לשום מקום מלבד לצוד בנות,
    או שהיה גבר והסתער והמזל שיחק לו יותר מאשר לאחרים.הרבה מזל.
    אני סקרן לדעת מי מהחוקרים היה בסיטוציות הנ"ל,
    שקבעו את האקסיומה האווילית שמי שחזר מהקרב שווה יותר , חזק יותר חכם יותר ממי שלא חזר.
    מנסיוני הלא כול כך דל , גברים באימונים היו נמושות בעת מבחן. סתם חיילים שלא הבחינו בקיומם
    היו גברים ללא תחליף.

    • שרית פרקול
      30 בינואר 2012 @ 16:10

      תגובה מעוררת מחשבה!
      בהחלט יכול להיות שהצדק איתך. בטוח שבין הרבים שלא חזרו, למרבה הצער, היו גברים שווים ביותר.

  3. סינדי
    30 בינואר 2012 @ 13:43

    אני מסכימה איתך שכך מתנהגים קופי שימפנזה (שאר בעלי החיים שהזכרת רחוקים מידיי מהאדם), אבל השימפנזה איננו קוף האדם היחיד בטבע, יש בבונים, יש גורילות, יש אוראנג אוטן ויש עוד אי אלו קופים. המרתק מכולם הוא קוף הבונובו. התנהגותו שונה לחלוטין מזו של השימפנזה. ומשום מה, יש שם חיברות מופלאה בין המינים ובין הפרטים. הנקבות הן הדומיננטיות והזכרים אינם אלימים. גם הם צדים ושומרים על טרירטוריה אבל בינם לבינם אין כמעט חיכוכים וכשיש, הם פותרים זאת בצורה מאד מרתקת – סקס. והיות שקופת בונובו יכולה להרות רק אחת לכמה שנים, ניהול חיי המין בינות לשנים אלו אינו כלל למטרת הולדה.
    כנראה שהמחשבה הכל כך שגורה על הרבה חוקרים בעולם שטוענת כי הזכר מחפש כיצד להפיץ את זרעו בצורה הרבה ביותר והנקבה מחפשת שותף לגידול הצאצאים (אצל קופת הבונובו, הנקבות דואגות יחד לצאצאים ואגב, גם הפילות כך) איננה מדוייקת. היה מעניין לבדוק אם ג'ינג'יס חאן יושב למעלה ומרוצה ממיליוני הצאצאים שהעמיד.
    הגיעה העת לרענן את הערכה המיושנת ולחפש סיבות שונות קצת לאלימות הגברית. אני, לדוגמה, מציעה – התנייה חברתית.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן