עובדי משרד ראש הממשלה מתגייסים לצידם של עובדי משרד החוץ. ועד העובדים של משרד ראש הממשלה הודיע היום שלא ישמע להוראות, שמפירות את זכות השביתה של עובדי משרד החוץ.

עשרות עובדים ממשרד ראש הממשלה ומשרד החוץ הפגינו היום, בשיתוף ההסתדרות, מול משרד ראש הממשלה. העובדים הפגינו בדרישה שינהלו עימם משא ומתן ויביאו לפתרון הסכסוך. יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, אבי ניסנקורן אמר היום: "לא ניתן יד לשבירת זכות השביתה של עובדי משרד החוץ. אנו קוראים למשרד האוצר לשבת למו"מ אינטנסיבי ולפתור את הטענות הצודקות של העובדים".

יו"ר ההסתדרות במרחב ירושלים, דני בונפיל קרא לממונה על השכר באוצר לפתוח באופן מידי בישיבות אינטנסיביות ולסיים את ההסכם הקיבוצי עם עובדי משרד החוץ.

אתמול דחה בית הדין לעבודה את בקשת המדינה להפסיק את העיצומים וקרא לאוצר לנהל מו"מ עם ועד עובדי משרד החוץ כדי להגיע להסכם קיבוצי על תנאי השירות.

ובינתיים, איילת יחיאב – דיפלומטית ששירתה, בין השאר, בשגרירות ישראל בקהיר – שלחה מכתב אישי לשר האוצר, יאיר לפיד – שאתו שירתה, בשעתו, בעיתון "במחנה". "לו התראינו במפגש יוצאי 'סיירת קולמוס', בה שירתנו, והחלפנו חוויות אודות הקורות אותנו בעשורים האחרונים, הייתי מספרת לך על מעללי בשירות החוץ של המדינה. חלקם סיפורים משלהבים את הדמיון, חלקם דברי שיגרה לא-פשוטה, כמה מהם עוסקים במלאכת סתרים, מיעוטם עטור תהילה, אך כולם מלאי גאווה", כתבה יחיאב.

"את 'שגעון לבנון' של נעוריי החלפתי ברחובות קהיר, אך איש לא הכיר בהם כ'קו א". טרם דרכה רגלי על אדמת 'אום אלדוניא', סומנתי בעיתונות המקומית כמרגלת, או בלשון הקב"ט – כיעד. חלפו שם שנים לא פשוטות. במהלכן פרצו אירועי 'גאות ושפל', אלה שהפכו ל'אינתפאדת אלאקצא'. כדוברת השגרירות, הגיעוני מכתבי נאצה ושטנה, מעטפות שבהן סכינים חדות או סתם אבקה לבנה בלתי מזוהה. על קירות הבניין בו התגוררתי צוירו צלבי קרס בגוון אדום כדם. חלונות הקניון השכונתי כוסו בכרזות: "אין כניסה לכלבים וליהודים.

"חיי היו בסכנה לא אחת, בין אם בגלל איומי טרור או בשל סכנות הנהיגה המטורפת", כותבת איילת יחיאב. "קיללו אותי, ירקו עליי, דחפו ודחקו בי. במקרה הטוב – הותירו את ידי באוויר, ריקה, אחרי שמיהרו לחלץ את ידיהם משלי למשמע שמה של המדינה אותה ייצגתי. פעמים רבות מצאתי עצמי מוקפת ב'חובבי ציון', שלו היו יכולים, אפשר שהיו עושים בי שפטים. אלא שכעמיתיי לשגרירות בקהיר הייתי ממוקדת בכיבוש יעדים: הבקעה של עיתון מצרי נוסף, 'העברת צד' של עיתונאים משמיצים ואינטלקטואלים עוינים, הפגנת נוכחות בעוד מעוז של הסתייגות מישראל ועמידה על המשמר אל מול אנטישמיות גואה.

"בתוך כל אלה, עלה בידי לקיים, בין כתלי ביתי, 'סלון תרבות', אליו התפתו להגיע, חזור והגע, עיתונאים אמיצים שאוימו בסנקציות. הייתי מארחת, טבחית, מנקה ודיפלומטית. בקבלות פנים, לעתים שתיים-שלוש בערב, אחרי יום עבודה מפרך, נאלצתי להיות נחמדה גם לאנשים שלא היו נחמדים. לפעמים התחשק לי להסתלק, להתחבא בסלון דירתי, להתכרבל ולהיעדר מכל אותן סיטואציות בלתי נעימות. אך תמיד התייצבתי, בגאון, נכונה לקרב.

"נפצעתי במילוי תפקידי, אך בי לא טיפל כל אגף שיקום. תנאיה הקשים של הארץ – הלכלוך, הזיהום, המחלות – הותירו בגופי נזקים שכנראה לעד לא יתוקנו. ארבע שנים שירתתי שם, בקו הראשון של הדיפלומטיה הישראלית, במדינה שגורמים ישראליים מסוימים עדיין מתייחסים אליה כאל עוינת. עיתונאי ישראלי, בוגר אותה יחידה בה נפגשנו, גילה פעם את אוזני כי נדר לעשות כל יום דבר-מה למען השלום. אני, קודם שעלה בידי לעשות מעשה, פקחתי מדי יום את עיני בקהיר. לא אפרט את תלאות היומיום: לחלקן היו אחראים המצרים, לאחרות היו אחראים 'כוחותינו'. כששבתי, הבאתי עמי מטען נוסף של ידע ובקיאות שהועמד לרשות המדינה, מאז ועד היום. שנים ארוכות של התמחות – אקדמית ודיפלומטית, תאורטית ומעשית. כל מרכולתי הוצעה למדינה ותמורתה זכיתי רק באלפים בודדים של שקלים.

"חלפו השנים, התקדמתי אך לא עליתי בסולם הדרגות", כותבת הדיפלומטית לשר האוצר. "מקביליי בארגונים אחרים הגיעו לעמדות מצוידות ברכב צמוד, בנהג, במשכורות עתק, בהטבות נפלאות. חלקם אף פרשו לגמלאות מרופדות בתנאים מפנקים. אני, לעומתם, תלויה בחסדיהם של אנשי משרדך מדי חודש. בסופו של יום, הם שיחליטו האם מימון משרד החוץ יאפשר לשלם לי את מלוא השעות שאני עובדת. בעצם, מעולם לא תוגמלתי על מלוא השעות, שהרי איש אינו משלם את שעות העבודה בבית, גם לא כשמדובר במעקב של אדם אחד – במקום מערך מורכב – במשך יממות רצופות, בסופי שבוע ובחגים, אחר אירועים מרכזיים ליחסי החוץ ו/או הביטחון של המדינה.

"לפני שנים, מחוץ לצריפו של סגן העורך, כשהייתי משוכנעת כי בא הקץ לשהותי הקצרה באותם מחוזות, גיחכת לעברי וביטלתי את פחדיי: מי יעז לוותר עלייך – כך תהית. היום, אתה מוותר עליי. אתה ואנשי המשרד בראשו אתה עומד. בהתעלמותך ממני ומציבור עמיתיי אתה מוותר עלינו. המדינה מוותרת עלינו. עליי ועל שכמותי. אנשים שנתנו – ועודם נותנים – את שנותיהם הטובות בשירות המולדת, לא פחות מלוחמים בשדות קרב רחוקים וקרובים, אך פחות מהוללים. זה מה שיש לי לומר. מה שהייתי אומרת לו התראינו במפגש יוצאי 'סיירת קולמוס'".