יש קורס הכנה לכיתה א', ויש קורס הכנה לפסיכומטרי, למבחן נהיגה, ואפילו הכנה ללידה ולהורות. אבל הדבר שכמעט כל אדם שואף אליו ושרוב האנשים ישתתפו בו, אין שום קורס. כוונתי כמובן לזוגיות, בין אם זה חיי נישואים או סתם לגור ביחד, הטרוסקסואלים או הומוסקסואלים, ואפילו זוגיות צעירה, כזו של כמה חודשים ובלי לגור עדיין יחד.

לא צריך להתכונן? זה טבעי? אנשים היו בזוגיות מאז שחר ההיסטוריה? נכון. אבל יש עוד כמה עובדות שחשוב לדעת: מהזוגות שלא מתגרשים (עדיין) כ 60% מדווחים על אומללות או חוסר שביעות רצון. אם נוסיף על נתון זה את אחוזי הגירושין נגלה שמעט מאוד, כ-30%, הם האנשים החיים בזוגיות ממושכת ומרוצים ממנה, שלא לדבר על אושר.

האם אברהם ושרה הסתדרו ביניהם, או רבו הרבה?

אז אולי בכל זאת מישהו סוף סוף יכיר בעובדה, שרוב האנושות, בעולם המערבי וכנראה גם במזרח, לא ממש יודעת איך להתמודד עם המסגרת העתיקה הזו. אינני יודעת כיצד זה היה לפני מאה או אלף שנים, האם אברהם ושרה הסתדרו ביניהם, או רבו הרבה? האם דוד ובת שבע חיו באושר ואושר? האם היא השלימה בשקט עם מות בעלה אוריה? מי יודע. אבל ההווה יותר חשוב. עם תוחלת חיים שהולכת וגדלה, משך הזמן שאנחנו מבלים עם בני/בנות הזוג הוא ארוך הרבה יותר מהשנים שאנחנו מבלים עם הורינו או ילדינו. אז למה אין מספיק מודעות לכך שכדאי, אפשר וצריך ללמוד קצת את הנושא? מדוע אין באוניברסיטה קורס הכנה לחיי זוגיות, לבני ה-20 ומשהו, שמוציאים הון על חתונה מפוארת אך לא חושבים על היום שאחרי וכל השנים שאחרי. תמורת חצי ממחיר השמלה השנייה  או הדיג'יי, אפשר לגשת לסדנה או ליועץ עצמאי, שייתן כמה כלים להקדים תרופה למכה.

אפילו ציפי חוטובלי חושבת כמוני ויוזמת הצעת חוק לאפשר לזוגות שנישאים שלושה מפגשי הכנה.

במאמר זה אנסה לתמצת על קצה המזלג כמה סוגיות שכדאי לזוגות לשים אליהן לב, עוד לפני שהצרות מתחילות. אם תהיינה תגובות תומכות, נקיים כאן, בעיתון מגפון, קורס מזורז, על בסיס שאלות של הקוראים.

1. תהליכי התפכחות: כל זוגיות, גם כזו שמתחילה באהבה רומנטית וגם כזו שנולדה מתוך שיקולים רציונליים, מתוך חברות אפלטונית או שיקולי כדאיות, תמיד יתרחש בה תהליך שבו לומדים להכיר יותר ויותר את בן ובת הזוג, לומדים להכיר את הסיטואציה של החיים המשותפים, ולמרבה הצער מה שמגלים לא תמיד מתאים לציפיות. מעבר לכך, הציפיות אינן תמיד מוּדעות. יש דברים שנראים לנו כל כך מובנים מאליהם, שרק כאשר אנחנו נתקלים בחסרונם מתחילים הכאב והזעם. למשל: רותי חשבה שזה ברור שברגע שהיא תלד היא תפסיק לעבוד, ולתדהמתה גילתה ששמעון, בן זוגה, ממש לא מוכן להיות מפרנס יחיד. זה מלחיץ אותו ונראה לו בתור פינוק. בעיניה זו אכזריות לשלוח תינוק לגן או למטפלת לפני גיל שלוש.

קורס מזורז: לקראת תהליך ההתפכחות אפשר, למשל, לעבוד על קבלת השוני, כמו המשחק "מצא את ההבדלים", להסתכל בעיניים פקוחות על ההבדלים באופי, בטעם, בחלומות ובתכניות. לחקור ולגלות בגישה סקרנית ופתוחה מיהו בן הזוג, לזהות נקודות חיכוך של שיפוטיות וביקורת ועוד. אם שמעון יגיד לרותי מראש שחשוב לו ששניהם יעבדו, והיא תגיד שהיא רוצה להיות בבית ולגדל את הילדים בעצמה, הם יוכלו לחפש פשרה בדרך רגועה, מראש, עם מרחב גדול יותר למחשבה.

2. לכל תכונה יש שני צדדים: יש כלל ידוע – התכונות שבגללן מתחתנים הן התכונות שבגללן מתגרשים. מדוע? כי לכל תכונה בולטת באדם יש היבט חיובי ושלילי. במהלך ההתאהבות וההתלהבות התכונה נראית חיובית, ולאחר מכן יש סכנה שהיא תימאס, תכביד או תיראה קיצונית. כי זו התכונה הבולטת. למשל: דינה אהבה את הסמכותיות והביטחון של גידי, אבל אחרי כמה שנים היא הרגישה שהוא כוחני ושתלטן. זה קרה כי במהלך הזמן היא גילתה שיש תחומים שבהם היא ממש לא רוצה את ההתערבות שלו, אבל גידי הוא כזה בכל תחום, הוא סמכותי ומנהל, גם בתחום הכספי, שדינה רצתה להעביר אליו, אבל גם בתחום החינוך, הבילויים שלהם, בבחירת יעד לחופשה ועוד. גידי לעומת זאת, מאוד אהב את העדינות והרכות של דינה, אבל כשהיה צורך להתעמת עם אנשי שירות, עם המורה בבית הספר ולדרוש העלאה מהבוס שלה, הוא התאכזב מאד שהיא לא מספיק תקיפה ואסרטיבית.

קורס מזורז: מנסים לזהות מראש את התחומים והמצבים שבהם התכונות הבולטות של הזולת יהיו קשות לעיכול. מפתחים הסתכלות מאוזנת ושלמה על התכונות, ועל האדם בכללותו, שתמיד יכלול היבטים שליליים וחיוביים.

3. מעבר בין תפקידים שונים: אחרי כמה שנים, אם יש זוגיות וגם ניהול של משק בית, שני מקומות עבודה ואולי ילדה אחת או שתיים, בני הזוג מחזיקים על כתפיהם המון תפקידים שונים. בתוך זרם החיים היומיומי, הם נדרשים "להחליף כובעים" כל הזמן. פעם היא האמא והוא האבא של הילדים, ופעם היא הכתף שעליה הוא בוכה כשקשה לו. פעם היא מנהלת את ענייני הכספים ודורשת ממנו שיצמצם הוצאות, ופעם הוא השותף המיני שלה.

ככל שהלחץ גובר, גדל הקושי לבצע בצורה חלקה וגמישה את המעברים האלה. למשל, אנשים רבים מתקשים לעבור מהתפקיד היומיומי האפרורי של עבודה-בית-כלים לתפקיד של חברי נפש, לנשום עמוק אחרי יום עבודה שגרתי ולקיים שיחה נינוחה, להתעניין זה בזה ולשתף. עוד דלת שקשה לעבור דרכה היא המעבר מתפקיד של שותפים למלחמת הקיום לתפקיד של נאהבים. להחליף את הטרנינג המרופט בסדינים ריחניים.

קורס מזורז: כדי לשמן את המעבר בין התפקידים, נדרשת קודם כל מודעות לכל התפקידים. לשים לב להבדל, איך אנחנו מסתדרים כשאנחנו ביחסים של דאגה וטיפול אחד בשני, ואיך אנחנו מסתדרים כשאנחנו שותפים שווי כוח. מה עובד ומה פחות? לראות היכן המעברים הקשים יותר, לחפש אמצעים שמקלים. לפעמים נדרשת ממש עבודה מלאכותית ומודעת כדי לשמור על כל התפקידים האלה ולא לתת לאחד מהם להשתלט על כל התמונה. למשל, אם גיליתם שאחד מכם לא יכול לדבר על עניינים אישיים ביום חול, אחרי מרתון של עבודה-ילדים-סידור הבית, חישבו איך לקיים "ישיבות" מתוכננות, באיזה זמן ומקום תוכלו להתפנות ולהיות חברים טובים זה עבור זה.

4. ויסות רגשי: זהו תפקיד "חדש" יחסית של הזוגיות בעולם המערבי. הכוונה לצורך להיעזר באדם אחר כדי להירגע, לקבל חום, אוזן קשבת, עידוד ותמיכה, להפיג לחצים ומתחים וכדומה. מבחינה אידאלית, הפסיכולוגיה מצפה מאנשים בוגרים להיות המווסתים של עצמם. אדם אחרי גיל ההתבגרות אמור להיות מסוגל להירדם ללא עזרה, להכיל רגשות של מתח, דאגה, כעס או עצב באופן שלא יפגע בו או במי שמסביבו. המציאות היא כמובן פחות אידאלית, ורוב בני האדם נשענים על הזולת כדי להרגע ולהתפרק. בזוגיות במיוחד יש ציפיה שהשני יהיה הגורם המרגיע, בלי שהוא מבין בדיוק מה תפקידו, וגם בלי שהצד השני יודע בבירור מה בכלל הוא צריך/צריכה, כדי להירגע. הדבר מתגלה רק כשמתחילות המריבות שפורצות מתוך "התפוצצות" של מתח בלתי מווסת. ורק בדיעבד, אם בכלל, היא מגלה שהוא הגיע הביתה חרד בגלל משהו בריאותי ולא ידע איך לדבר על זה, או הוא מגלה שהיא במחזור וזקוקה ליחס רך יותר, למישהו שיקשיב ויעודד אותה בימים המתוחים והרגישים של החודש.

קורס מזורז: מודעות לכך שאנו זקוקים לויסות רגשי, זיהוי של הדרך שנכונה לכל אחד מאיתנו, והבנה של המגבלות – מה הוא מסוגל לעשות ומה לא באפשרותו. הציפיה לוויסות היא פיזית, זהו צורך לא-מודע, אוטומטי שמגלים אותו בדיעבד, כשמתפוצצים ממתח או תיסכול ורואים את האחר בתור אשם, בתור מי שלא עושה מספיק. זהו אחד הגורמים הבולטים למריבות, אלימות, להסלמה של הטונים ולקושי להפסיק ריב ולהירגע. מריבה כמובן מחריפה את הלחץ, ובהיעדר ויסות, המצב הוא כמו סיר לחץ ללא שסתום. לכן, טור זה מסתיים בהמלצה, להתמקד אפילו רק בנושא הזה: לזהות את צרכי הוויסות שלכם, את מה שאתם מצפים באופן אוטומטי שהסביבה תעשה כדי להרגיע אתכם (יקשיבו, ילטפו, יחבקו, יכינו אוכל, יגידו את המילים הנכונות, ישתנו בשבילכם, יחלצו אתכם מהמינוס בבנק, יקיימו אתכם יחסי מין כל יום, יביאו מתנות, פרחים, מחמאות, יגידו לכם שאתם בסדר, שיהיה בסדר ועוד ועוד). אחרי זיהוי הצרכים שלכם, היו אמיצים והתבוננו למציאות בעיניים – מה היא מסוגלת לתת? מה הוא מוכן לעשות כדי להרגיע אותי? ומה, למרבה הצער, לא אפשרי. אם קיבלתם את החלקיות של בן הזוגיות, של הזוגיות כמוסד מסובך ולא מושלם, אתם כבר בדרך הנכונה.

 ואם יש שרה או שר או חברת כנסת שיציעו חוק שיחייב כל אזרח/ית בקורס בן 12 פגישות כהכנה לחיי נישואין (ואולי גם מבחן גמר), אצביע עבורם.

בינתיים, כאמור, שילחו למערכת מגפון שאלות וסוגיות שנראות לכם חשובות כהכנה לזוגיות, ונמשיך בקורס המזורז מעל גבי העיתון. הצעות מזוגות מנוסים ומאושרים איך עושים את זה – גם תתקבלנה בברכה.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת עירית קליינר פז"]

__________________________________________________________________________________
עירית קליינר-פז, פסיכולוגית קלינית,  מטפלת זוגית ומשפחתית, דוקטורנטית במסלול לפסיכואנליזה ופרשנות, בר אילן

אפשר לשלוח לעירית שאלות בנושא יחסים, ואולי נוכל להתייחס אליהן כאן. לצערנו, לא יתאפשר לנו להשיב לכל שאלה.
האתר של עירית פז