הדרמה "יבגניי אונייגין" של צ'ייקובסקי ע"פ הטקסט של פושקין, מתארת שתי אחיות בגיל ההתבגרות. אחת מהן, טטיאנה, מתאהבת באונייגין, ידידו של לנסקי ארוס אחותה, אולגה, ואף מרהיבה עוז להתוודות בפניו על אהבתה במכתב, בניגוד לעצתה של האומנת שלה ובניגוד לכל מוסכמה. אלא שאונייגין לועג לה ודוחה את אהבתה. מרוב שעמום הוא מחזר אחר אולגה, אחותה וארוסתו של ידידו לנסקי. הלה נפגע ומזמין את אונייגין לדו-קרב בו הוא עצמו נהרג.

עם שובו של אונייגין לרוסיה מהנכר, הוא פוגש שוב את טטיאנה – עתה כבר אשת אציל עשיר. עכשיו שהיא לא בת השגה. הוא עומד על "טעותו" ומכריז בפניה על אהבתו. לשווא – היא נאמנה לבעלה. וכך, באפסותו של חדל האישים אונייגין, מסתיימת הדרמה כאשר אין לו האומץ אפילו להתאבד באקדח הצעצוע שהוא מפנה לרקתו. ועל דרמת רגשות זו הלחין צ'ייקובסקי מוזיקה מופלאה של אופרה ארוכת ממדים המשתרעת על שבע מערכות.

למי שציפה למפגש בין האחיות טטיאנה ואולגה על רקע גינה בבית כפר רוסי של המאה ה-19 ציפתה הפתעה: סביב שולחן אובלי ענק שגודלו העצום הופך את דמותה של טטיאנה לזעירה, חסרת ישע וחיוורת יותר, מתנהלת כל הדרמה של פושקין. השולחן הוא הדרמה, והכיסאות החומים המעוצבים להפליא היו הקהל שיושב בדממה מלאת ביקורת סביב הנערה המבוהלת מעוצמת רגשותיה.

 בבימוי מינימליסטי גאוני זה של דימיטרי צ'רניאקוב, סערת התשוקה הבוערת של הנערה ה"מתאהבת", משתקפה ברוח שמעיפה את הווילונות, כשאור השחר החיוור ניבט מהחלונות, לאחר ליל שימורים בו מתענה טטיאנה בכתיבת המכתב למרות אזהרות האומנת.

וכך הפכה המוזיקה למוקד הדרמה. ואכן, מהרגע הראשון, כשהמנצח המשובח של תזמורת הבולשוי, וסילי סיניאנסקי, נוקט בקצביות ולא מניח לדרמה לשקוע ולו לרגע אחד, יכול הקהל שגדש אמש (שני) את המשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב, להתענג על עושר הצליל המופלא של כלי המיתר ועל הדיאלוגים מלאי הזוהר בין כלי הנשיפה.

על רקע הליווי המעודן בנבל והפריטה של כלי המיתר, העלו האבוב – בנגינה הנהדרת – יחד עם הקרן והמַענה בחליל, את תהייתה של טטיאנה באשר לדמותו של אונייגין, ונשמעו כמנהלים דרמה בפני עצמה.

יקטרינה שצ'רבצ'נקו מגלמת את תפקיד טטיאנה בכישרון רב כשהיא מסתתרת נכלמת ומבוישת בצילו של ארון הוויטרינה וגם כשהיא עולה על השולחן ושרה ממרכזו על אהבתה המיוסרת. מי שמעולה כצפוי בקול המצו שלה היא האומנת נינה רומנובה. על כולם התעלתה הזמרת הגיאורגית המנהלת את בית האופרה של הבולשוי, מקוואלה קפראשווילי, שמגלמת את תפקיד האם ובעלת האחוזה בכישרון משחק ובשירה מופלאה של קול משוחרר.

גם אם היו סצנות באופרה שעוררו תהייה, עדיין אי-אפשר שלא להתפעם מיפי השירה המלוכדת של  המקהלה והסולנים. אודון איבסן, הבריטון הנורבגי, מיטיב לגלם את דמותו הפוחזת והנקלה של אונייגין המשיב ריקם את אהבתה של טטיאנה במערכה הראשונה. ואילו במערכה השנייה, כשהפעם היא גבירה אריסטוקרטית בשיער אסוף ובשמלה אפורה אלגנטית, הוא מתאהב בה, אולי בשל היותה נשואה ובלתי מושגת. קולו הבהיר מהווה ניגוד מושלם לבס המצמרר והנדיר ביופיו של מיכאל קזקוב, בעלה של טטיאנה. לנסקי לעומתו היה טנור עצור בתחילה אך במערכה האחרונה השתפר והשתחרר.

הבימוי המינימליסטי הגאוני של צ'רניאקוב השתקף בהחלפת הגוונים מהמערכה הראשונה לשנייה: בעוד בתחילה מוקף השולחן בכיסאות עץ חומים בסגנון אחוזה כפרית, הרי שבתום האופרה, מוצג הסלון האריסטוקרטי בכיסאות לבנים אלגנטיים ובמפה לבנה מפוארת תחת נברשת קריסטל בוהקת באור יקרות, והנשים מחליפות את תלבושותיהן משמלות כפר לבנות מנוקדות לשמלות אפורות הדורות ותסרוקותיהן עשויות למשעי.

ובכל זאת, לעתים צרם היעדרו של ניחוח היער ודמות שדה השלג – בעיקר בדו-קרב, שבמקור נערך בערבות השלג וכאן התקיים כמעין תאונה אווילית כאשר נפלט כדור מרובהו של אונייגין, שהורג את לנסקי על השולחן. צרמה גם שירתו ברוסית של המורה לצרפתית, "מֶסְיֶיה טריקה".

ועם זאת אי-אפשר היה שלא להתפעם מיופייה של המוזיקה הגאונית של צ'ייקובסקי, מחיות הביצוע המבריק של התזמורת ומהקולות הנדירים ביופיים של סולני בית האופרה, שלהם מסורת של תרבות שירה ארוכת שנים. אסור להחמיץ מפגש כה נדיר עם בית האופרה המופלא של הבולשוי המבקר בארץ לראשונה.