בואו נדבר על כוורת: האיחוד האחרון, סדרת המופעים שנערכו בבריכת השולטן בירושלים ואלה שעוד יהיו בפארק הירקון בתל-אביב; ההופעה. התופעה.

כוורת היא אנחנו. כוורת היא מה שרצינו להיות. כוורת היא מה שחשבנו שאנחנו, מה שחשבנו שנהיה, מה שהיינו בטוחים שמגיע לנו. כוורת 2013 היא מה שאנחנו נראים ומי שהיינו רוצים להיות.

המאמר הזה לא בא להתחנף וגם לא להתלהב. הוא מערבב ביקורת מוזיקלית (ואני לא מוזיקאי ולא מבקר מוזיקה); הוא ייגע בהופעה, אבל בעיקר בתופעה; הוא לא מאמר על מוזיקה. הוא מאמר עלינו. כי כוורת הייתה צריכה להיות הסיפור שלנו: סיפור של כישרון והצלחה והתמדה; סיפור של נעורים שמחים, של צמיחה ופריחה, של התבגרות בשלה, של מימוש והצלחה.

נתחיל מהסוף, מהאיחוד האחרון, שהוא השלישי הרשמי (הראשון היה 10 שנים אחרי הפירוק, ב-1984; השני היה ב-1998). בדרך, בין לבין, הם הופיעו בכל מיני הרכבים, אבל לא ככוורת. לא חשוב של מי הייתה היוזמה (פסטיבל ישראל, 40 שנה להקמת הלהקה) – התוצאה מרהיבה. מושלמת. ולמען האמת – בלתי נתפסת. מכירות הכרטיסים למופעים הראשונים שנקבעו עבור הפסטיבל שברו שיאי היסטריה וביקוש, ומכאן הדרך הייתה קצרה לפסטיבל כוורת הגדול, כנראה האחרון, של קיץ 2013.

יצירה מושלמת של העמדה, עיבוד, קולות, נגינה, סאונד, באלאנס 

רגע לפני שהם עלו על הבמה, קשה היה לדעת מה הולך לקרות. ראיתי, ראינו אותם, מאז 1973 ועד היום, בכל הגלגולים; בסיבוב ההופעות הראשון בערי השדה; בבסיסי צה"ל המאובקים והמרוטים אחרי טראומת יום כיפור; באולמות קולנוע גדולים יותר ופחות; באיחוד הראשון המלהיב בהיכל התרבות; באיחוד השני, הענק, בפארק הירקון. ובכל פעם עלתה מחדש השאלה: האם עדיין יש להם את זה? האם לא הלך משהו לאיבוד בדרך? האם עדיין יש להם את הקולות? את ההרמוניה? את הטכניקה? האם הקסם יעבוד? האם הוא יעבוד שוב?

אחרי ההופעות בירושלים, התשובה חד משמעית ובלתי משתמעת: הקסם עובד. בענק עובד. מסתבר שמדובר בקסם ללא תאריך תפוגה. המופע של כוורת מודל 2013 הוא יצירה מושלמת של העמדה, עיבוד, סאונד מושלם, התחדשות של מעיין נעורים ובמידה רבה גם תחיית המתים. כי מי שלא ראה והרגיש יותר מ-6,000 נשים וגברים, ילדים, זקנים וצעירים, עמודים על הרגליים דקות ארוכות ומריעים ליצחק קלפטר, הגיטריסט הרוקיסט האגדי, שכולנו כבר נפרדנו ממנו לא פעם ולא פעמיים –  לא יבין.

זו הייתה הופעה מושלמת. מדויקת. מתוזמנת. מאוזנת. לא היה צליל גיטרה שהלך לאיבוד, לא היה טון שהוחמץ, לא הייתה כניסה מאוחרת או מוקדמת מדי; זה היה קונצרט ללא נפילות ועם אינספור שיאים. זו הייתה אקסטזה. זו הייתה אורגזמה.

אבל זה לא היה רק הם; זה היה אנחנו והם. הם ואנחנו. כי הסיפור של להקת כוורת הוא לא רק סיפורה של להקה. כוורת היא הסיפור שלנו. כוורת היא הסיפור שלה ושלנו ביחד. הם, כולם, נולדו קצת אחרי המדינה (ילידי 1950-51); התגייסו קצת אחרי ששת הימים והשתחררו סופית קצת לפני כיפור; הם גדלו עם המדינה, חוו את הצנע והמיתון של שנות החמישים והשישים; חלקם ילידי וילדי הארץ, אחרים עולים עם מבטא ותרבות אחרת. גידי גוב היה המודל של הצבר המושלם, וככזה גם גילם את דמותו של הצבר הישראלי הקלאסי בסרטים, בטלוויזיה, במוזיקה; דני סנדרסון נולד כאן, נסע עם משפחתו לשליחות בארה"ב וחזר עם צליל גיטרה אמריקנית והומור שספג ופיתח בשילוב של כאן ושם; יוני רכטר, בנו של האדריכל של המדינה, גדל באווירה קלאסית והביא איתו את כובד הראש, הרצינות והמצוינות; ואילו יצחק קלפטר, הרוקיסט המופנם, הקפיץ את המועדונים ברמלה ובמסגר עם הצ'רצ'ילים, היה שותף להרכבים מופלאים ופורצי דרך (אחרית הימים, צליל מכוון), עבד עם אריק אינשטיין, הקליט בלי סוף ותמיד הביא איתו את הצליל החשמלי שאין לטעות בו. ומהצד השני – אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר שנולדו בפולין והביאו איתם את העומק והקלאסיקה האירופית במלודיה ובגישה לעבודה; ומאיר פניגשטיין, הלא הוא פוגי (שלמרות המבטא הארגנטינאי הפוגיסטי, הוא דווקא יליד ת"א).

יצא הנח"ל לשדות. הנח"ל לשדות. בהחלט השקעה לזמן ארוך

הגרעין המייסד של כוורת התגבש בלהקת הנח"ל של אחרי ששת הימים (מירי אלוני, ירדנה ארזי, שיר לשלום, הבן יקיר לי אפרים), ומה היה אז יותר ישראלי, יותר צברי, עוקצני, חצוף, סקסי, חילוני, פתוח – מלהקת הנח"ל. אופרת הרוק סיפורי פוגי, שממנה נגזרה מאוחר יותר כוורת, שנולדה במערכונים ביזאריים ואקסצנטריים בגלי צה"ל (אצל דורי בן זאב), שילבה עוד כמה מיוצאי להקה, כמו מנחם זילברמן ומירי אלוני. אבל האמרגן פשנל שגילה אותם והבין שיש לו יהלום ביד, חיסל את אופרת הרוק ודחף אותם למופע של שירים ומערכונים (מישהו אמר הגשש החיוור?). והשאר הוא היסטוריה.

כוורת – שבעת המופלאים? –  היא בדיוק מה שמקובל להגדיר כסופר-גרופ. היא הייתה ונשארה חיבור חד-פעמי, נדיר, כאילו בלתי אפשרי ובכל זאת מושלם, של מוזיקאים מוכשרים, אנשים צעירים (שבינתיים בגרו וכמעט זקנו), שהביאו איתם את השילוב והמיקס של הסיקסטיז מאנגליה ומאמריקה, את ההווי הארצישראלי הבתולי (של לפני ואחרי ששת הימים), הנח"לאי כנח"ל והנח"לאי כלהקת הנח"ל; המרדנות ורוח השטות (סנדרסון, מערכוני פוגי – חולילו לומברטו, המגפיים של ברוך וסילביה באמפר) שביחד עם הרוק והפופ שחלחלו מחו"ל הפכו אותם לפס הקול שעליו גדלו כאן דורות. מקצתם בזמן אמת, אחרים ברטרו מטורף שנמשך כבר יותר מארבעים שנה. ולא נרגע לרגע. קחו את העיבוד המופתי, המדהים, של הורה היאחזות, שכתבו בתחילת שנות החמישים יחיאל מוהר (אביו של עלי מוהר) ודובי זלצר (המלחין הגדול של שירי הלהקות הראשונות); שיר ההורה הפשוט, שמי יכול לספור כמה כאלה נכתבו בשנים ההן; קחו את גרסת כוורת להורה הזאת, ותזהו בו את כל התום והחדווה והאהבה שבשילוב  של בס דומיננטי וכבד, גיטרות חשמליות מייללות והרמוניה קולית שאין דומה לה נהפך לביצוע המושלם ביותר שהגתה וביצעה כוורת אי פעם; אחד המושלמים בתולדות המוזיקה המקומית. אישית, זה השיר המועדף עלי מבין כל מה שכוורת עשתה. והביצוע במוצאי השבת האחרונה, במופע שסיים את פרק בריכת השולטן, היה השיא. ביצוע מרהיב, מדויק, מושלם. הקאבר של הורה היאחזות הוא המבריק בתולדות המוזיקה שלנו.

גברים מבוגרים, לא כולם בריאים, אנשים שעברו חתיכת דרך בחיים

על הבמה עמדו אנשים די מבוגרים, בני 62-63, קבוצה לא גדולה של אנשים שהחיים שחקו אותם. אנשים שעברו מסע ארוך ומתיש. אנשים שגופם החל לבגוד בהם; גברים ששיערם הלבין, או מה שנשאר ממנו; חלקם התעבו מאוד, מקצתם מאוד לא בריאים. אנחנו, בני הדור שראה אותם על הבמות בהייתנו ילדים, נערים – פתאום חשים שאנחנו זה הם. שהכוכבים שהערצנו את מה שעשו, את השטויות שכתבו, את המוזיקה שיצרו – הם פתאום בגובה שלנו. בגילנו. פתאום, ממרומי השנים, התחושה היא של כמעט מפגש מחזור. כשאתה באמצע שנות החמישים שלך, מה זה כבר 8-7 שנים. פתאום אנחנו זה הם. הם זה כמעט אנחנו. חוץ מהכישרון, כמובן. כמונו, כמו כולנו, הם מביאים איתם לבמה את כל תלאות החיים. יצחק שכבר כמעט נפרדנו ממנו כמה וכמה פעמים ואפילו לזכה לככב בריאליטי של טיפול נמרץ באיכילוב, ולמרות זאת עדיין מביא איתו את הצליל החשמלי ואפילו נתן סולו אחד שהשכיב את הקהל הדומע; גידי שרק באחרונה שכל את אשתו ענת ולהופעות התייצב עם כתף פרוקה וחבושה; דני, שגם הוא שכל את אשתו לפני כמה שנים; אפרים שעבר כמה וכמה משברים אישיים בחייו האישיים והמקצועיים; וגם אצל האחרים, החיים אחרי גיל שישים עלולים להיות פתאום מעט כבדים.

אבל היי, זה בדיוק אנחנו. ההתבגרות, הכובד של החיים, השמחות והטרגדיות, משברי החיים, החיים בכלל. כולנו היינו רוצים לחזור לחלום שאנחנו הכדורגלנים המקצועיים שחשבנו שנהיה, שחקני הכדורסל שהיינו בטוחים שאנחנו, הכותבים הגדולים, הזמרים, הרוקיסטים, המתופפים.

אנחנו נשארנו עם החלומות – הם עמדו על הבמה והגשימו את החלומות שלהם. ושלנו. הם היו שם בשבילנו. הם היו ועודם הגשר שחיבור ומחבר אותנו לשנים הראשונות שלנו, לנעורים, לחלומות, לשטות ולהשתטות. הם פעלו בקושי שנתיים, אבל צרבו בבשרנו לנצח. המוזיקה שלהם לא עליונה; הם לא ממלאי אצטדיונים כמקובל היום בז'אנרים מסוימים; הם לא אבירי קיסריה כמקצת מבני דורם.

המוזיקה של כוורת היא לא הרוק האולטימטיבי, לא בלוז, לא ג'אז אבל גם לא פופ. המוזיקה של כוורת מצריכה קטגוריה מוזיקלית משל עצמה. כי היא הכל. אין ולא הייתה הרמוניה קולית דומה לזו שלהם; שמעת  כוורת – ידעת שזו כוורת. זו חבילה אחת, אחודה, מגובשת – גם אם היום שאנחנו יודעים ומבינים שיש את היצירות של סנדרסון ואת המלודיות של שמיר ואת העיבודים של רכטר ושל קלפטר ושל אולארצ'יק. ובאמצע, עם הקול והאנרגיות והנוכחות שאין שנייה לה, גוב.

נלך, נחזור, נעמוד שעה בתור

האיחוד הזה, האחרון יש להניח, של החבורה שליוותה אותנו מילדות ועד קמילה, הוא משמח ומרגש ומעציב ומדכא. הכל ביחד. הוא מזכיר לנו אותנו ואותם כשהיינו הרבה יותר שמחים וצעירים ובריאים ויפים; הוא גורר אותנו, בעל כורחנו כמעט, על פני עשרות השנים; הוא גם מסמן לנו את התחנה הבאה.

כי נחמד, נחמד, היה ממש נחמד. היינו אז חזרנו שוב היה ממש נחמד. מאה שנה. דבר לא השתנה. נמשיך לבוא גם אז יהיה נחמד. נלך. נחזור. נעמוד שעה בתור. עזבו שטויות, נמרח קצת יוד.

ונתראה בבור.