הימים ימי בלבול. חברותינו וחברינו אינם יודעים מה לחשוב, והדעות בפייסבוק חצויות. אנחנו, כרגיל, כאן כדי לעזור להסתכל על הדברים נכוחה, וכמו תמיד מתוך הפריזמה החשובה ביותר – פריזמת ההגירה.

בית המשפט העליון קיבל אתמול ערעור נגד עיריית תל אביב-יפו, והרשתות AM:PM וטיב טעם, קבע שהפרקטיקה של אי-אכיפת חוק העזר העירוני האוסר על פתיחת עסקים בשבת אינה חוקית, והורה לעירייה לשקול מחדש את מדיניותה. בית המשפט למעשה קבע שעל העירייה לבחור אחת משתיים – לאכוף את האיסור או לשנות את חוק העזר העירוני האוסר על פתיחת עסקים, אם היא סבורה שאין מקום לאיסור כזה בתל אביב.

ובפייסבוק – סערה. יש בין חברותינו וחברינו שמתקוממים משום שלטעמם אין כלל מקום לאיסור על עבודה או פתיחת עסקים בשבת. לעומתם, יש מי ששמחים בפסק הדין, הגם שהם מתנגדים לסגירה כפויה של עסקים בשבת. סוף סוף, כך טוענים מי שמחזיקים בעמדה זו, לא תוכל עוד עיריית תל אביב-יפו לשחק משחק שבו היא מנסה לרצות את כולם – השארת תקנה בעייתית על ספר החוקים ואי-אכיפה.

הטלת קנסות על מי שפותח בשבת, משדרת מסר שלפיו אפשר לקנות בכסף את הזכות להפר את החוק. הדבר מביא להפליית עסקים קטנים, שאינם יכולים ואינם רוצים לפתוח בשבת כדי להתחרות ברשתות הגדולות ואינם יכולים לשלם קנסות כאלה, זאת לעומת רשתות גדולות, כמו AM:PM וטיב טעם, שיכולות לספוג קנסות בכיף. בעיני התומכים בפסיקה, היא מקרבת את רון חולדאי אל רגע האמת – אכיפת שלטון החוק והבהרה שחוק הוא דבר רציני, ואי אפשר לאכוף כשמתאים ולא לאכוף כשלא מתאים.

הפרופוזיציה האחרונה, שנישאת בגרונו של השופט אליקים רובינשטיין בחוות דעתו בעניין בתי העסק בתל אביב, היתה יכולה להיות קוסמת, אילו רק היה בית המשפט העליון עצמו מתייחס אליה בצורה רצינית. אולם ברגע שהחובה לאכוף את החוק עצמה נאכפת באופן סלקטיבי על ידי בית המשפט העליון, אי אפשר להתייחס אליה ברצינות.

לו היה בית המשפט העליון קובע באותה נחרצות שעל הצבא לאכוף את שלטון החוק בשטחים, היינו יכולים להתייחס ברצינות לשיר ההלל לשלטון החוק בתחום המוניציפלי. לו היה בית המשפט קובע אותו דבר ביחס למבקשי מקלט, גם אז היינו מתייחסים במעט יותר כבוד לאמירות האחרונות בדבר החובה לקיים את שלטון החוק. אלא שבית המשפט העליון לא מחיל את עקרון שלטון החוק באופן עקבי, והחלה חלקית שלו חותרת תחת עצם הנימוק שעליו הוא נשען.

ומכאן לענייננו. כידוע, בישראל חיים יותר מ-50 אלף מבקשי מקלט שעליהם מוחל הסדר של אי-אכיפת החוק ביחס לאיסור שחל על העסקתם – המצאה של משרד הפנים, באישור משרד המשפטים ובהכשר בג"ץ. מדינת ישראל מכירה בכך שאי אפשר, פרקטית ומשפטית, לגרש 90 אחוזים ממבקשי המקלט, בהיותם אזרחי סודן ואריתריאה. היא גם יודעת שאי אפשר למנוע מאוכלוסיה של 50 אלף אנשים לעבוד כאשר אין מגרשים אותם, משום שהם יהפכו לבעיה רצינית. המדינה רוצה שיעבדו, אך לא רוצה לתת להם רישיונות עבודה, ולכן המציאה טריק מקורי – לא ניתנים להם רישיונות עבודה, אך המדינה התחייבה בפני בית המשפט העליון, שמעסיק שכביכול יפר את החוק ויעסיק אותם, לא ייקנס ולא יעמוד לדין.

אפשר היה לצפות מבית המשפט העליון שיאמר שאין דבר כזה. אם אסור להעסיק אותם, לא ייתכן שיתקיים במשך שנים הסדר, שבמסגרתו עשרות אלפי מעסיקים ישראלים יפרו את החוק ולא יינקטו אמצעי אכיפה כלשהם נגדם. שלטון החוק, זוכרים? בית המשפט העליון, לו היה נאמן בצורה עקבית לעקרון שלטון החוק, יכול היה להציב את המדינה בפני הברירה – או שתאכפי את איסור ההעסקה או שתתני לאנשים רישיונות עבודה – בדומה לברירה שהוצבה כעת בפני עיריית תל אביב-יפו – או שתאכפי את איסור פתיחת העסקים בשבת או שלא תאסרי על פתיחתם.

אלא שבית המשפט העליון קבע, שאיסור על העסקת מבקשי מקלט יחד עם אי-אכיפת האיסור הוא "הסדר סביר". בית המשפט קבע לפני כשנתיים וחצי שאי-אכיפת החוק היא "איזון ראוי", ובלשונה של השופטת עדנה ארבל: "עמדת המדינה שפורטה לעיל, לפיה אין להעניק אישורי עבודה, לצד האמירה כי בשלב זה לא יינקטו פעולות כנגד מעסיקים, יש בה משום איזון ראוי בהתחשב במציאות הקשה והרגישה שנוצרה".

אלא שהדברים, כאמור, תקפים בעיקר כשמדובר במבקשי מקלט. הצהרה כזאת אינה מתיישבת, כמובן, עם פסק הדין שניתן אתמול. לשופט אליקים רובינשטיין חסרות שתי מילים באוצר המילים העשיר שלו – "אני מסכים" – וכרגיל הוא הוסיף משלו לפסק הדין בעניין פתיחת העסקים בתל אביב. בין השאר הוא כתב: "לעירייה, גורם ציבורי מן המעלה הראשונה האמור לשרת את כלל התושבים על פי החוק, זהו פתרון של – כנהוג לעתים במקומותינו – 'ישראבלוף' ברשות התורה, 'כאילו', משל היו כל המתבוננים שוטים שבעולם. ומה דעת העירייה על משמעות עבירה שיש בה רצידיביזם לאין קץ? האם הרשות האוכפת צריכה להסתפק בקנס ובסימון 'וי' ולהמשיך כך עוד ועוד, או שמא עליה לחפש דרך אחרת?"

אותן המילים ממש אפשר היה לומר גם על ההסדר העקום של אי-אכיפת האיסור על העסקת מבקשי מקלט. אלא ששם ההפקרה של שלטון החוק ודחיקתם ללימבו משפטי היא "איזון ראוי".

מה לנו כי נלין, תוכלו לשאול אותנו. האם אנו מעדיפים שאיסור ההעסקה ייאכף? ובכן, אנחנו מעדיפים בהירות משפטית, שתיאלץ את משרד הפנים לתת רישיון עבודה למי שהוא לא רוצה לאכוף עליו את איסור ההעסקה. ובל נטעה – הדבר האחרון שמשרד הפנים או הממשלה רוצים הוא אכיפה של איסור ההעסקה על הקבוצה הזו.

נוסף על האינטרסים הכלכליים של גורמים רבים במשק, ברור לכול שאכיפת איסור ההעסקה תביא למשבר הומניטרי של עשרות אלפי אנשים רעבים ברחבי ישראל. אם אתם חושבים שעכשיו קשה לתושבי שכונות דרום תל אביב, רק חכו ותראו מה יהיה המצב אם מבקשי המקלט לא יוכלו לעבוד כלל, ויסתובבו חסרי כל תעסוקה ורעבים ממש. הממשלה יודעת שהיא אינה יכולה להרשות לעצמה מצב כזה, ואילו היתה ניצבת בפניה הברירה בין אכיפת איסור ההעסקה לבין מתן רישיונות עבודה, היא הייתה מחלקת רישיונות עבודה כבר מחר.

אלא שכל עוד בג"ץ מאשר את הסדר "אי-האכיפה" של איסור ההעסקה, הממשלה מעדיפה לנקוט בו. כך אפשר לדאוג שאנשים יחיו במחסור, וייוותרו בשולי החוק. הם יהיו עבריינים כל הזמן, אך לא ייתנו את הדין על כך. הם יוכלו לכלכל את עצמם באופן מינימלי, אך תמיד יעבדו רק בעבודות דחק זמניות, בסביבה בלתי יציבה ולעתים קרובות בשכר נמוך – לפעמים נמוך מאוד – משכר מינימום. כך נוצרת, לאור הסדר "אי-האכיפה", אוכלוסייה שנמצאת תמיד על הקצה, ושחלקים ממנה לא עומדים במעמסה ונדחקים בקרב ההישרדות הזה אל מעבר לאותו קצה, והופכים את חייהם שלהם ושל סביבתם לקשים מנשוא.

כך זה כשבית המשפט העליון אוכף באופן סלקטיבי את שלטון החוק, מחיל אותו על עיריית תל- אביב-יפו אך לא על משרד הפנים, מאפשר למשרד הפנים לקיים במשך שנים אותו "ישראבלוף" שהוא אוסר על העירייה לקיים, ואינו רואה עצמו כפוף לחובה להחיל על הכול את בשורת שלטון החוק שהוא מתיימר לשאת בפיו כשמדובר בתקנות עזר עירוניות.

המאמר פורסם ב"laissez passer". הכותבים הם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם ומהגרים בפרט.