ביום ראשון הגיעה בארה"ב לסיומה העונה השישית והלפני אחרונה של סדרת המופת מבית AMC, "מד מן". בישראל ישודר פרק הסיום הערב, מוצ"ש, ב"הוט".

העונה נפתחה באמביוולנטיות מסוימת הן מצד הצופים והן מצד המבקרים. התחושה הרווחת היתה שנקבל עוד הרבה ממה שכבר קיבלנו. אמנם מה שקיבלנו היה טוב, מצוין אפילו, אבל קשה היה שלא להבחין בחזרתיות מסוימת, הגובלת בבנאליות. שוב דון בוגד, שוב הוא משקר לכולם ושוב זה אוכל אותו. שוב בטי מתחבטת בין אהבה לקריירה, שוב פיט מרגיש את העולם קורס סביבו ושוב "דרייפר פרייס ושות'" עוברת תהפוכות עסקיות שונות.

נכון, קיבלנו קצת סיפורים מעניינים, כמו ההתמקדות המעניינת למדי בתהליך ההתבגרות של סאלי דרייפר, משהו שהתחיל בעונה הקודמת ובעונה הזו המשיך ללכוד את ליבם של הצופים. גם המהפך שעברה בטי, מדמות שהפכה בעונה הקודמת למעצבנת ומעיקה, בחזרה לאישה החלשה והמבולבלת שהיא, היה מעניין. העונה גם התווספו לא מעט דמויות חדשות, כמו טד טוב הלב אך המבולבל ובוב בנסון המסתורי, ואפילו סנדי, מהפרקים הראשונים, שאנחנו עדיין ממתינים לדעת מי היא ומה הסיפור שלה.

אבל למרות כל אלה, העלילה היתה חלשה, איטית ולא מעניינת, עד לפרק הסיום מלא התהפוכות, שמשאיר פתח של תקווה לעונה השביעית והאחרונה, שתשודר בשנה הבאה. הפרק הזה התעסק הרבה באופן בו כל אחת מהדמויות רואה את עתידה, וסיפקה לכל אחת מהדמויות הצצה על החלום הגדול שלה ואל ההשלכות שבו.

לראשונה, דון פותח את עברו בכנות בפני הציבור הרחב, ופועל באופן אלטרואיסטי לחלוטין, אך במקום לקבל את ההקלה לה הוא ואנחנו ציפינו, הוא מפוטר בבושת פנים, וככל הנראה עומד לאבד את מייגן, אחרי שאת סאלי הוא כבר איבד.

עם זאת, כשנסגרת דלת נפתח חלון, וקרן אור נכנסה למערכת היחסים בין בטי ודון – מעניין אם זה יוביל לאנשהו. פגי, שחטפה מהלומה קשה מאד מטד, הבינה את מה שאנחנו הבנו כבר מזמן, שהיא אשת קריירה, ולא אשת איש. הפרק האחרון הסתיים ברמיזה לפיה השיא של פגי עוד לפניה, כשהיא יושבת על הכיסא של דון כמחליפה שלו למשך "תקופת הצינון" אליה נשלח.

 ג'ואן, אולי דמות המראה של בטי החל מהעונה הראשונה, דווקא מגיעה למסקנה ההפוכה, ומנסה ליצור לעצמה חיי משפחה נורמטיבים, אחרי שניסתה לקדם עסקים בעצמה, וקיבלה נזיפה והשפלה בציבור. פיט, שראה באימו הלוקה בשטיון מטרד של ממש ומועקה על חייו, מאבד אותה כשהיא טובעת בלב ים, ומוצא את ידיו מלאות עוד יותר מהתקופה בה היתה בחיים. מעבר לכל אלה עושה רושם שבעונה הבאה צפוי להיפתח קו עלילה נוסף וחוצה חופים, כאשר הדמויות מתחלקות בין ניו יורק האפורה ללוס אנג'לס שטופת השמש.

למרות אווירת השגרה של עלילת העונה השישית, עדיין עולות לא מעט תאוריות קונספירציות מעניינות מכיוון המעריצים, כמו למשל שבוב בנסון הוא סוכן ממשלתי שמנסה לתפוס את דון על ההתחזות, או שמייגן בכלל מתה. אבל למרות הכל, קשה להאמין שהעונה הבאה והאחרונה תחזיר את "מד מן" לימי התהילה של שלוש העונות הראשונות, למרות ניסיון להכניס שינויי כיוון מהותיים בעלילה.

הסדרה, שהחלה כיצירת מופת, אמנם נשארה ברשימת הסדרות האיכותיות, אבל ככל שהעונות מתקדמות, היא ביססה את עצמה יותר כיצירת אמנות ופחות כסדרת טלוויזיה. בעונה הזו הדמויות והאינטראקציות ביניהן הפכו לפחות מעניינות מאי פעם, בעוד הרקע ההיסטורי תפס מקום יותר ויותר בולט. הפן ההיסטורי תמיד היה חזק מאד ב"מד מן", אך העונה הזו עניינה פחות בגלל משרד הפרסום במנהטן, ויותר בזכות הרקע, שנת 1968, עם המלחמה, הבחירות המתקרבות, הקריאות לשלום, מאבקי המיעוטים, המהומות, והאופנה המתחלפת. בראיון שנתן יוצר הסדרה, מת'יו מרפי, לאתר The Wrap, הוא הסביר כי העונה הזו הושפעה רבות גם מצריכת הסמים שהיתה אופנתית במיוחד באותה התקופה, מה שמסביר את ריבוי הסצנות הנעות בין מציאות להזיה.

לכן, בסופו של דבר, יכול להיות שהעלילה, שהולכת ומאבדת עניין, לא תפגע בשם הטוב שצברה "מד מן" בשש השנים האחרונות. אחוזי הצפייה עדיין גבוהים, ועדיין קשה לומר שיש סדרה כמו "מד מן" בטלוויזיה כיום. סדרה מושקעת, מהוקצעת, מקצועית ומעמיקה בכל פריים מחדש. "מד מן" נשארת אותה מופת שהיתה. העובדה שהעונה הבאה תהיה גם האחרונה לא מפתיעה מצד אחד, ועם זאת, קצת מעציבה. אחרי הכל, מה נעשה בלי דון דרייפר?