[rating=4]

לפני הכול טיפ ואזהרה: אל תשבו בשורות הראשונות באולם או שתדאגו להגיע עם מסנן אוויר כדי להגן על דרכי הנשימה, אחרת תיאלצו לנשום הרבה אבק במה, שמתפזר בחלל, כתוצאה מהפעילות הפיזית האינטנסיבית, שמתרחשת על הבמה. חוץ מזה "הם יורים גם בסוסים" היא הצגה מוזיקלית מהנה רוב הזמן ובעיקר הפקה משותפת מוצלחת של הקאמרי ותיאטרון חיפה.

המחזה, שעיבד שלומי מוסקוביץ' על פי הרומן הנודע של הוראס מק'קוי (שהיה גם סרט בכיכובה של ג'ין פונדה), הוא מעין הצגה בתוך הצגה ומתרחש על רקע המשבר הכלכלי בארה"ב של שנות השלושים: שמונה זוגות רעבים ללחם מתחרים זה בזה עד מוות רק כדי להשביע את רעבונם של הצופים באולם לבידור נמוך ולמציצנות זולה. המשתתפים שהתקבלו לתחרות כל כך נואשים, שהם מוכנים לעשות הכל, אבל הכל, כדי לזכות בפרס של כמה אלפי דולרים ובכמה דקות של תהילה. אפילו להשתתף בתחרות ריקודים מפוקפקת, שבה הם משפילים ומושפלים, ומנוצלים כעבדים, הכל למען הרייטינג.

או כפי שאומר זאת בהצגה המנחה והמפיק שלמה בראבא לאחת המשתתפות התמימות בתחרות: "אף אחד לא מתעניין באמת איך את רוקדת. מה שמעניין את הצופים באולם אלה סיפורים של דם, סבל וכאב, כדי להפיח בהם תקווה ונחמה, שמצבם לא הכי גרוע ויש אנשים יותר אומללים מהם".

ואם נקפוץ לימינו – "הם יורים גם בסוסים" היא שילוב של "רוקדים עם כוכבים", "כוכב נולד", "האח הגדול ו"הישרדות". בעיקר של הרגעים הפאתטיים, העלובים והמשפילים בתוכניות הריאליטי הללו, שהשתלטו על הטלוויזיה ובעיקר על התרבות הישראלית.

ההפקה היא משל נוקב על הקיום האנושי ומציבה מראה נוקבת מול הקהל, כשהיא מטיחה בפניו את האמת המרה: החיים שלנו הם תוכנית ריאליטי אחת גדולה, שבה אנחנו מוכנים לאבד צלם אנוש כדי לזכות בכסף ובתהילה. מתחת לבידור, לצחוקים ולהומור מסתתר עולם ציני ומושחת, שבו החמלה האנושית מפנה מקום לשיקולים כלכליים. מישהו אמר "איפה הכסף"?

שלמה בראבא מוביל צוות גדול של שחקניות ושחקנים, שעובדים פיזית קשה על הבמה, רצים, נאבקים ובעיקר רוקדים את עצמם לדעת. מבחינת משחק יש טובים יותר וטובים פחות, גם בשל התפקידים השונים, שלא מאפשרים לכל אחת ואחד ביטוי מלא וראוי על הבמה.

בולטים במיוחד רמי דנון, אנה דוברוביצקי, עדי ארד, מיכל ברנשטיין, טל בלנקשטיין ואודי רוטשילד. אבל מעל כולם בולט בראבא, שגונב את ההצגה בתפקיד המנחה והמפיק הדואג בעיקר לכיס שלו – ושהקהל לא יעבור למתחרים באולם מעברו השני של הרחוב. בראבא הכריזמתי מגלם את התפקיד בקלילות ובקוליות, משרבב טקסטים שנכתבו במיוחד עבורו, מפלרטט עם הקהל וכובש את הצופים באולם. ובשתי מילים: סוס מנצח. בלעדיו ההצגה היתה נראית אחרת.

רוב ההצגה, שביימה דדי ברון, היא קצבית וטעונה באנרגיה, מלבד כמה רגעים, בעיקר בחלק הראשון, של נפילות מתח כתוצאה מחזרה שוב ושב על אותה סצנה. אפשר לקצר. ועוד הערה לסיום: אני ראיתי את הצגת הבכורה באולם קאמרי 2, שנראה לי קטן ודחוס על ההפקה. עדיף שהיתה עוברת לבמה רחבה יותר ולאולם גדול ומרווח יותר, ובעיקר מאוורר יותר. אולי באולם של תיאטרון חיפה נושמים פחות אבק במה ויותר אבק כוכבים.

שורה תחתונה: "הם יורים גם בסוסים" היא משב רוח מרענן בימי הקיץ הלוהטים.