הסרט שמעליב את האינטליגנציה

"וושינגטון על הכוונת" הוא סרט אסונות, אבל בעיקר אסון של סרט. אפילו הכוכבים צ'אנינג טאטום וג'יימי פוקס אינם מצליחים למנוע מהבמאי רולנד אמריך להחריב את הסיפור

Print Friendly

[rating=2]

"וושינגטון על הכוונת" הוא אחד מאותם סרטים שגורמים לך להרגיש מטומטם בכל שנייה שאתה צופה בו, ולאחר שעתיים ויותר שהסרט נמשך, עם הגעתן של כותרות הסיום – אינטליגנציית הצופה כבר התכווצה לרמה של ילד בכיתה אלף.

לאחר שהוא מתראיין לתפקיד בשירות חשאי, השוטר ג'ון קייל (צ'אנינג טאטום, "תופעות לוואי", "מג'יק מייק") מלווה את בתו המנוכרת, אמילי (ג'ואי קינג, "ארץ אוז"), לסיור בבית הלבן. היום הזה לא נראה שגרתי, כאשר קבוצה צבאית, בראשותם של ווקר (ג'יימס וודס, "היו זמנים באמריקה") וסטנץ (ג'ייסון קלארק, "כוננות עם שחר"), פולשים לבית הלבן וחוטפים את הנשיא סוייר (ג'יימי פוקס, "ג'אנגו ללא מעצורים").

מגוחך ולא אמין. "וושינגטון על הכוונת"

קייל מנסה למצוא את אמילי, אבל במקום זאת נקלע למצב שבו הוא מציל את הנשיא ונגרר להרפתקת פעולה לא סבירה למדי. השניים מנסים למנוע אסון לאומי, בסיועה של סוכנת השירות החשאי, פינרטי (מגי ג'ילנהול, "היסטריה"). לרוע מזלם, הגנרל קולפילד (לאנס רדיק, "הסמויה") ואלי רפלסון (ריצ'רד ג'נקינס, "ג'ק ריצ'ר"), דובר בית הנבחרים, מפקפקים ביכולתו של קייל, למרות היותו בתוך הבית הלבן, תוך שהוא מנסה לגונן על מנהיג האומה.

"וושינגטון על הכוונת" הוא הסרט השני השנה המדמיין מתקפת טרור על הבית הלבן, לאחר שובר הקופות המטופש גם הוא "המטרה: הבית הלבן". עם זאת, "המטרה: הבית הלבן" היה בעצם "מת לחיות" בתוך הבית הלבן ודבק בעלילה השגרתית של הסדרה. כאן, לעומת זאת, תסריטאי "וושינגטון על הכוונת", ג'יימס ונדרבילט ("ספיידרמן המופלא") הופך כל סצנה להרפתקה פשוטה, קומדיית פעולה או מותחן פוליטי אנמי לחלוטין.

חוסר העקביות של ונדרבילט מגיעה גם לדמויות. הוא רוצה שנתרגש מדמותה של אמילי, אבל שורותיה כתובות באופן כה נואש, כך שהיא לא מפעילה אף סנטימנט אצל הצופה. דמותו של סטנץ עוברת מפסיכוטיות לגאון טקטי, בהתאם לסצנה.

הבמאי רולנד אמריך מפורסם בסרטיו בשל חיבתו לפיצוץ של מבנים לאומיים במורשת ארצות הברית, במקום ליצור סרטים טובים, מאז הסרט "היום השישי" בשנת 1996. אל דאגה, הוא לא חס ממיומנותו גם בסרט זה, והוא לא מוותר על השמדתם כליל של חלק ממוסדות הלאום בלב העיר וושינגטון. בין השאר הוא יוצר מרוץ מסקרן בין המכונית הנשיאותית לבין טנק, בלב מדשאת הבית הלבן.

אמריך הוא מומחה לדימויים ודואג שכל סצנה תראה מגניבה: מסוקים שעפים ליד אנדרטת לינקולן או מנמיכים טוס מעל בריכת ההשתקפות או אפילו השמדת בניין הקפיטול – וכל זאת על חשבון חיפוש ההיגיון בכל שוט. עידון היא מילה מגונה בהיגיון של אמריך, כיוון שכל דבר צריך להיעשות באופן הקיצוני וההרסני ביותר.

טאטום ופוקס, עליהם השלום בסוף הסרט, נראים משוכנעים שהם בסרט הרבה יותר טוב, וכשהם יחד על המסך, נראה שהבמאי הסכים לשכנע אותם תמיד ללכת על הבחירה המטורפת. יש להם כימיה מרתקת, אך המתאימה יותר לסרטי פעולה בסגנון "בחורים רעים". אבל אז אמריך הולך ומחריב זאת על ידי גרירתם אל מצב מגוחך אחר, ובדיוק כמו גורל הבית הלבן, אין סיכוי שיצילו סרט זה.

Print Friendly

על אודות שי שגב

שי שגב משמש כמבקר הקולנוע והטלוויזיה של מגפון. בעבר הרחוק למד קולנוע ותקשורת, ואף גמע קילומטראז' מכובד כבמאי ותסריטאי טלוויזיה. בשנים האחרונות משמש ככתב היין האלכוהול של Ynet, עורך מגזין יין וגורמה, מגזיני תעופה, תיירות ומלונאות מובילים. בעבר שימש כעורך הכלכלה והמזון של מגפון, עורך ראשי של מגזין הנדסת מים, כתב מסעדות ומבקר היין של ידיעות אחרונות, גלובס, מגזין Timeout ודרך האוכל. שגב כבר הספיק לכתוב ולערוך חלק מאתרי המזון, ביקורת המסעדות והיין המובילים בישראל, תוך היותו שופט יין ומזון בתחרויות בכל רחבי העולם. בזמנו הפנוי, מכהן כיו"ר ועדת היין של האקדמיה העברית ללשון. בזמנו הלא פנוי, משמש ככותב נאומים לבכירי ממשל ולראשי חברות בארץ ובעולם.
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, סרטים, תרבות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.