Skip to content

השתדלות כטרגדיה: ביקורת על הספר "תקווה (טרגדיה)" של שלום אוסלנדר

שימוש מופרז בהומור עלול לגרום למוות, עלול להרוג את היצירה הספרותית. וזו, כמו התקווה, טרגדיה אמיתית

השתדלות כטרגדיה: ביקורת על הספר "תקווה (טרגדיה)" של שלום אוסלנדר

שימוש מופרז בהומור עלול לגרום למוות, עלול להרוג את היצירה הספרותית. וזו, כמו התקווה, טרגדיה אמיתית

הספר "תקווה (טרגדיה)" של שלום אוסלנדר משתדל, אפילו משתדל מאוד. כבר מהכריכה הצעקנית שלו, המזכירה כרזה של סרט בצבעוניותה ובביקורות המשבחות שמעטרות אותה, אוסלנדר משדל אותנו לקרוא את הספר, משתדל להיות הכי מזמין שיש. אלא שלשידול הזה יש אפקט מרתיע, אפקט מצנן. ספר טוב מגלם את הפרדוקס שבאמרה: "כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו" – בכדי שספר יהיה טוב הוא לא צריך להתאמץ. אסור לו לרַצות את הקוראים. הוא צריך להיות פשוט הוא. התהילה – אם תבוא, כשתבוא –  תגיע בהמשך.

המבט המופנה החוצה, אל הקוראים, במקום להיות מופנה פנימה אל בניית הסיפור, מסביר גם את הבחירה המתודית של אוסלנדר להבנות את הסיפור כקומדיה, כמו אותו ליצן-כיתה שמצחיק את כולם כדי למשוך תשומת לב. הספר מגולל את סיפורו של סולומון קוגל, שרוכש בית חדש בעיירה הקטנה סטוקטון, ולאחר שהוא ומשפחתו עוברים לגור בו, הוא מגלה שבעליית הגג מסתתרת אשה זקנה שטוענת שהיא אנה פרנק. הספר מספר כיצד הישות החדשה-ישנה בבית משבשת את כל מהלך חייו של קוגל ומפרה את משלוותו, ואגב כך הוא מקיים את שהובטח לנו בכריכה, ומטלטל את ההיסטוריה היהודית.

הספר עוסק בכל החומרים "הנכונים והחשובים": ההיסטוריה שרודפת אותנו לכל מקום, כובלת אותנו אל העבר וגורמת לנו להחמיץ את ההווה; חוסר היכולת שלנו להכיל נרטיב שונה מזה שסיפרו לנו ושעליו בנינו את עצמנו; הבריחה מן המציאות אל עבר סיפור אלטרנטיבי. אולם המאמץ לרַצות את הקוראים, אולי כמנגנון הגנה בשל החומרים הקשים שבספר, באמצעות הגחכת נושאים אלו, מותיר את הספר ככלי ריק ומשאיר את הקורא עם תחושת החמצה.

הקריאה בספר הזכירה לי את אדוארד מסרטו הרגיש של טים ברטון, "המספריים של אדוארד" (1990). אדוארד הוא ילד שנוצר על ידי מדען קשיש שמת לפני שהספיק להשלים אותו, כך שאדוארד נותר עם מספריים ענקיים במקום ידיים. פג בוגס, שבהיותה קוסמטיקאית שמוכרת מוצרים מדלת אל דלת עוברת בטירה שבה גר אדוארד, אוספת את אדוארד לביתה, ושם הוא מנסה להתמודד עם העולם והחברה "הרגילים". ידי האמן של אדוארד משמשות אותו בכדי לגזום את גינות השכנים או לספר את שערות השכנות, אך הן לא מאפשרות לו לעשות פעולות פשוטות ועדינות כמו לחבק את אהובתו מבלי לפצוע אותה, ובסוף אדוארד אף הורג אדם עם המספריים שלו.

השימוש בהומור אינו שמור לנושאים לא-חשובים ואינו מגמד את היצירה והופך אותה לאפיזודה ותו לא. כפי שלימד אותנו פרויד, ההומור יכול לחשוף את תהומות הנפש שלנו ולהגיע למקומות שהחיים הרציניים לעולם לא ידרכו שם. אך דווקא "האופי הקליל" של ההומור מחייב להשתמש בו בכובד ראש, דווקא החריפות של ההומור משמיעה שימוש זהיר בו. כמו המספריים של אדוארד, שימוש מופרז בהומור עלול לגרום למוות, עלול להרוג את היצירה הספרותית. וזו, כמו התקווה, טרגדיה אמיתית.

תקווה (טרגדיה), שלום אוסלנדר, מאנגלית: יעל סלע-שפירו, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013, 302 עמ'

הספר "תקווה (טרגדיה)" של שלום אוסלנדר משתדל, אפילו משתדל מאוד. כבר מהכריכה הצעקנית שלו, המזכירה כרזה של סרט בצבעוניותה ובביקורות המשבחות שמעטרות אותה, אוסלנדר משדל אותנו לקרוא את הספר, משתדל להיות הכי מזמין שיש. אלא שלשידול הזה יש אפקט מרתיע, אפקט מצנן. ספר טוב מגלם את הפרדוקס שבאמרה: "כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו" – בכדי שספר יהיה טוב הוא לא צריך להתאמץ. אסור לו לרַצות את הקוראים. הוא צריך להיות פשוט הוא. התהילה – אם תבוא, כשתבוא –  תגיע בהמשך.

המבט המופנה החוצה, אל הקוראים, במקום להיות מופנה פנימה אל בניית הסיפור, מסביר גם את הבחירה המתודית של אוסלנדר להבנות את הסיפור כקומדיה, כמו אותו ליצן-כיתה שמצחיק את כולם כדי למשוך תשומת לב. הספר מגולל את סיפורו של סולומון קוגל, שרוכש בית חדש בעיירה הקטנה סטוקטון, ולאחר שהוא ומשפחתו עוברים לגור בו, הוא מגלה שבעליית הגג מסתתרת אשה זקנה שטוענת שהיא אנה פרנק. הספר מספר כיצד הישות החדשה-ישנה בבית משבשת את כל מהלך חייו של קוגל ומפרה את משלוותו, ואגב כך הוא מקיים את שהובטח לנו בכריכה, ומטלטל את ההיסטוריה היהודית.

הספר עוסק בכל החומרים "הנכונים והחשובים": ההיסטוריה שרודפת אותנו לכל מקום, כובלת אותנו אל העבר וגורמת לנו להחמיץ את ההווה; חוסר היכולת שלנו להכיל נרטיב שונה מזה שסיפרו לנו ושעליו בנינו את עצמנו; הבריחה מן המציאות אל עבר סיפור אלטרנטיבי. אולם המאמץ לרַצות את הקוראים, אולי כמנגנון הגנה בשל החומרים הקשים שבספר, באמצעות הגחכת נושאים אלו, מותיר את הספר ככלי ריק ומשאיר את הקורא עם תחושת החמצה.

הקריאה בספר הזכירה לי את אדוארד מסרטו הרגיש של טים ברטון, "המספריים של אדוארד" (1990). אדוארד הוא ילד שנוצר על ידי מדען קשיש שמת לפני שהספיק להשלים אותו, כך שאדוארד נותר עם מספריים ענקיים במקום ידיים. פג בוגס, שבהיותה קוסמטיקאית שמוכרת מוצרים מדלת אל דלת עוברת בטירה שבה גר אדוארד, אוספת את אדוארד לביתה, ושם הוא מנסה להתמודד עם העולם והחברה "הרגילים". ידי האמן של אדוארד משמשות אותו בכדי לגזום את גינות השכנים או לספר את שערות השכנות, אך הן לא מאפשרות לו לעשות פעולות פשוטות ועדינות כמו לחבק את אהובתו מבלי לפצוע אותה, ובסוף אדוארד אף הורג אדם עם המספריים שלו.

השימוש בהומור אינו שמור לנושאים לא-חשובים ואינו מגמד את היצירה והופך אותה לאפיזודה ותו לא. כפי שלימד אותנו פרויד, ההומור יכול לחשוף את תהומות הנפש שלנו ולהגיע למקומות שהחיים הרציניים לעולם לא ידרכו שם. אך דווקא "האופי הקליל" של ההומור מחייב להשתמש בו בכובד ראש, דווקא החריפות של ההומור משמיעה שימוש זהיר בו. כמו המספריים של אדוארד, שימוש מופרז בהומור עלול לגרום למוות, עלול להרוג את היצירה הספרותית. וזו, כמו התקווה, טרגדיה אמיתית.

תקווה (טרגדיה), שלום אוסלנדר, מאנגלית: יעל סלע-שפירו, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013, 302 עמ'

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן