המסר הגדול של פרשת מסעי – פרק חינוכי

אדם לא יוכל להתקדם ולהגיע למדרגה גבוהה מבלי שיתחיל במסע. המסע הפרטי ילווה בנפילות ובמשברים, בעליות ובהישגים, ולצד כל אלו יהיו לאדם במהלך חייו תחנות שלכאורה לא קידמו אותו לשום מקום – אך גם הן חשובות, מצד עצם התנועה

Print Friendly

פרשת מסעי פותחת ברשימה ארוכה של כל תחנותיהם וחניותיהם של בני ישראל במצרים, רשימה ארוכה של 42 המילים המנחות בסקירה זו הינה צמד המילים "ויסעו" "ויחנו". סקירה זו פותחת בציווי אלוקי למשה:

ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם [במדבר ל"ג, ב']

פרק זה יכול להיכנס בקלות לפרקים היותר משעממים ומתישים במקרא. ועל כך ראוי לשאול מדוע: מדוע יש צורך למנות לנו את רשימת כל מסעות בני ישראל במשך שהותם במדבר, הרי הכתוב יכול היה לפטור אותנו בציון העובדה שבני ישראל שהו במדבר במשך 40 שנה. יתרה מזו, אם בכל זאת נחוץ הפירוט, מדוע לציין את כל המקומות? די היה לציין את המקומות בהם היה אירוע מיוחד, תוך הזנחת מקומות חסרי ייחוד. ובכלל, מדוע מציין לנו הכתוב שמשה כתב לנו את רשימת המסעות על פי ה'? הכי יעלה על הדעת שרק את זה כתב משה על פי ה', או חלילה יש דברים שמשה כתב שלא היו על דעת האל?

חז"ל ופרשני המקרא עמדו כל אחד בדרכו שלו על פשרם של מסעות אלו. יחד עם זאת מבקש אני לחשב מסלול מחדש ולצאת ביציאה שונה מזו שהלכו בה חז"ל.

סיני מהחלל. למה לציין את כל המקומות? (צילום: נאסא / ויקיפדיה)

סיני מהחלל. למה לציין את כל המקומות? (צילום: נאסא / ויקיפדיה)

הרמב"ם במורה נבוכים עומד על תהייה זו וכותב:

דברים שהם מסתרי תורה, שכבר נכשלו בהם רבים, וראוי לבארם. והם אותם סיפורים המסופרים בתורה אשר חושבים שאין תועלת בהזכרתם…

דע שכל סיפור שתמצא מוזכר בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה אם לאימות השקפה שהיא יסוד מיסודות התורה, או לתיקון מעשה מן המעשים [מורה נבוכים, חלק נ', פרק נ']

הרמב"ם מתייחס לשאלה זו כאל שאלה שאכן נכשלים בה רבים. מה טעם לכתוב דברים שלכאורה נחזים להיות מיותרים, או שאין למנות אותם בתורה משום שלכאורה אין באזכורם כדי להביא לתועלת מסוימת. אלא שעוד לפני התהייה הוא קובע שאותם עניינים שנראים לנו כמיותרים הם בקטגוריה של 'סתרי תורה'. עם תובנה זו הולך הרמב"ם צעד אחד נוסף קדימה וקובע את מטרות סיפורי התורה לתועלת הכרחית לאדם. אותה תועלת הכרחית מוסבת לשני עניינים. הראשון מבקש לענות על הפן האמוני, והשני מבקש לענות על הפן הפרקטי.

לפני שנים התגלגל לידי הספר "פחד יצחק" של הרב יצחק הוטנר [1906-1980 ראש ישיבת רבינו חיים ברין בברוקלין וחבר מועצת גדולי התורה באמריקה, הושפע בין היתר מהראי"ה קוק]. תוך כדי עיון בו נתקלתי במכתב שכתב תלמיד לרב הוטנר, בו מספר התלמיד לרב על נפילותיו ומשבריו האישיים והרוחניים שפקדו אותו עם עזיבת הישיבה, הרב הוטנר במכתב מאלף משיבו במכתב שקטעים ממנו מצוטטים להלן:

רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע – משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

אחת הבעיות שלנו, כותב הרב הוטנר לתלמידו, היא שאנחנו קוראים תמיד על החלק האחרון בחייהם של גדולי ישראל, ואנחנו סבורים בטעות שכך הם נולדו, בעוד שבפועל אנחנו לא יודעים כמה נפילות וכמה נסיגות התרחש אצל גדולי ישראל לפני שהפכו להיות גדולי ישראל. אלו נעלמות מאיתנו, מוסתרות, וזו, לתפישתו של הרב הוטנר, רעה חולה.

בהמשך מוסיף הרב הוטנר וכותב לתלמידו:

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד. רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה השלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמיים.

זהו אולי המסר הגדול של פרשת מסעי, המבקשת ללמד אותנו פרק בחינוך: אדם לא יוכל להתקדם ולהגיע למדרגה גבוהה מבלי שיתחיל במסע. המסע הפרטי ילווה בנפילות ובמשברים, בעליות ובהישגים, ולצד כל אלו יהיו לאדם במהלך חייו תחנות שלכאורה לא קידמו אותו לשום מקום – אך גם הן חשובות, מצד עצם התנועה. הן חשובות כי אולי צריך אדם להתקדם ולתת לדברים לשקוע, או להרהר – האם אני נמצא בכיוון הנכון, בקצב המתאים, ובנתיב אל ההגשמה העצמית, אל מה שאני באמת אמור להיות? לכן, גם כדי להגיע אל היעד אני חייב לעבור דרך כל התחנות בדרך, כשבכולן אני חייב ל"נסוע" ליעד הקרוב ו"לחנות" וחוזר חלילה. אני חייב לחוות כשלונות לצד הצלחות, משברים לצד הישגים. את ההישג הגדול ארגיש כשאהיה ביעד, וממקומי אדע להתבונן לאחור על כל התחנות ככאלו שביקשו לקדם אותי.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אלישי בן-יצחק"]

_________________________________________________________________________________

אלישי בן-יצחק

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ג, דת ומסורת, מאמרי עמדה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על המסר הגדול של פרשת מסעי – פרק חינוכי

  1. מאת דותן‏:

    תודה אלישי!

    מעניין לראות רב שמגיע מתוך הממסד, יוצא בגלוי נגד פולחן האישיות שהתבצע ומתבצע סביב "הקדושים והטהורים".

    בימי המקרא והתלמוד לא היו מסתירים את הדרך ואת הקשיים (והנפילות) אותם עברו גדולי ישראל.

    ואילו היום רק מחפשים תירוצים לכל מעשה. כאילו יצר הרע הוא המצאה של המאה ה-21.

    ראש חודש טוב!
    דותן