אם יש איזו שהיא נוסטלגיה לשנות התשעים, דן שילון הוא לא חלק ממנה. ובכל זאת בחר ערוץ 2 לחדש את המעגל שלו. יש סיבות לכך שתוכניות אירוח כיום כבר לא נראות כך: שורת אנשים לא שייכת, לא רלוונטית לכלום, בלי סיבה לשים אותם יחד תחת אותה קורת גג, רובם גם לא מצחיקים.

אנחנו דור מרושת. אנחנו דור שיש לו הפרעות קשב וריכוז, שאנחנו גאים בהן, אנחנו מפצלים בלי הפסקה קשב בין טלוויזיה לאינטרנט וסלולרי, וקשה לנו לעקוב אחרי כל כך הרבה בלתי שייכים. קשה לנו גם עם חנופה בלתי מתפשרת ועם ניסיון לצייר פה גן עדן עלי אדמות. זה פשוט לא מתאים היום. לא סתם אין כאלה עכשיו. אין לזה מקום. זה גם לא מעניין.

כתבה לימור, אחת מחברותי בפייסבוק: "הכי שנות השמונים. מתחשק להוציא את כריות הכתפיים". אחר כמה דקות היא הודיעה שהשתעממה ופרשה. אחרת כתבה: "שובה של אופוריה". גם היא השתעממה. גם אלה שצפו בתוכנית בימי גדולתה, ואולי אפילו בשקיקה, הודיעו שלא מעניין. מעניין שערוץ 2 בוחר לחגוג 20 שנה לעצמו בהחזרת התוכנית העבשה הזאת לשמונה תוכניות. אז הפעם לא היתה זונה, אבל קיבלנו תמהיל של נשים יפות וגברים בעלי כוח וסמכות. בדיוק כפי שהיה אז.

הבחירה באביגדור ליברמן היא ביזארית. משונה עוד יותר ההחלטה לפתוח איתו את הערב. אבל ככה זה היה אז, אז גם היום. מעט מאוד מראיינים מצליחים להוציא מליברמן משהו שיסתור את הדמות שהוא רוצה להקרין. דן שילון אינו אחד מהם. הוא קטן על ליברמן בשמונה מידות.

על מה ולמה דן חלוץ? למה דווקא עכשיו? לא ממש מובן. שני כהן, שבאה לקדם את המחזמר החדש שהיא עומדת להשתתף בו, "גבירתי הנאווה", יכלה לתפוש מקום רב יותר ולהצחיק אותנו יותר. במקום זאת, כיאות לימי קדם, היא נאלצה להמתין לתורה, ולקבל אותו במנה קצובה. רק בסוף הופתעה, מן הסתם, בנגינת שיר מ"גבירתי הנאוה", שאפילו לא יכלה לשיר, כי היא עדיין לא ממש למדה אותו.  זה היה רגע מביך, עבורה, עבור שילון, וכנראה גם עבור כמה צופים.

התוכנית התחילה בגן עדן. כל אחד מהמשתתפים סיפר לנו למה החיים שלו דבש, ולמה החיים שלנו פה הם גן עדן. רק דן חלוץ, שהותקף כיאות לאחר מכן, העז לומר לנו שכדי שימשיך להיות טוב, צריך יהיה לעבוד קשה מאוד בעתיד.

מול חלוץ העז שילון לחשוף שיניים, קצת כמו דוברמן שמנסה לנגוס בפודל שמתגלה כטנק מרכבה. גם לחלוץ הוא לא יכול. הוא נוגח וחלוץ הודף בקלילות. שילון מסתבך בניסוחים מסובכים, שמאבדים במהירות את הקהל. מבט חטוף בפייסבוק מראה שעוד כמה מחברי עזבו את המעגל והלכו לנפוש במקומות אחרים. משעמם, הם כותבים.

והייתה גם סנסציה. דן שילון רמז, בעצם אמר, שליברמן הציע לנועה תשבי תפקיד במפלגתו. בעוד ליברמן עושה פרצוף פוקר, תשבי אומרת שלא הכול כולם צריכים לדעת. באמת נועה? אל תקחי מאתנו את הדבר היחיד שעוד יכול לעניין בתוכנית הזאת.

טיטי איינאו, מלכת היופי שלנו, מייפה את המעגל. יש גם צילומים מאתיופיה. טיטי חזרה  לשם כדי לראות את המצב ולהראות שיש ילידות אתיופיה שזכו בתואר מלכת היופי. בסיום דבריה היא מנסה לעורר מודעות לבעיות היהודים שנותרו שם. שילון מאבד את הסבלנות וקוטע אותה עם משפט בנוסח "משהו דפוק פה בקשר לעליה מאתיופיה". הוא צריך להספיק עוד הרבה. למשל את פז מושקוביץ גן זך, שיושבת שם בשקט, ואי אפשר לא לתת לה לספר את הסיפור שלה. במיוחד אחרי שכיכבה במעגל המקורי וריגשה מדינה שלמה שתרמה לה את הכסף להשתלת כליה שלישית, שגם היא לא צלחה. היא מובאת כדוגמה נוספת לאופטימיות המנצחת. וגם כדי לקדם את המופע שלה, "מחוברת". והיה גם עידן רייכל.

שילון מסיים באמירה המאוד חביבה עלי, ציטוט של יוסי בנאי: "כי מהו האדם בסך הכול, אם לא ילד?" לא ממש קשור לכלום, כמו כל התוכנית הזאת.