אחזור לסיפור על צ'ו אן-לאי, המנהיג הקומוניסטי הסיני. כשנשאל לדעתו על המהפכה הצרפתית, ענה, כידוע: "מוקדם מדי להגיד!"

זו נחשבת לדוגמה טיפוסית של החוכמה הסינית העתיקה – עד שמישהו העלה את הטענה שצ'ו כלל לא התכוון למהפכה הצרפתית של 1789, אלא למאורעות שהסעירו את צרפת במאי 1968, זמן קצר לפני הראיון.

ייתכן שגם עכשיו מוקדם מדי לשפוט את המאורעות ההם, שבהם עקרו הסטודנטים את אבני-הריצוף ברחובות פאריס, התעמתו עם המשטרה האכזרית והכריזו על תחילתו של עידן חדש. זה היה פרומו למה שמתרחש עכשיו בכול העולם.

יש שאלות רבות. מדוע? מדוע דווקא עכשיו? מדוע בארצות רבות כל-כך, השונות כל-כך זו מזו? מדוע בברזיל, בתורכיה ובמצרים בעת ובעונה אחת?

אנחנו יודעים איך זה  התחיל. בשוק של תוניס, מכל המקומות בעולם. הייתי שם הרבה פעמים, בתקופה שיאסר ערפאת שהה בעיר זו. השוק תמיד נראה לי כמקום עליז, מלא המולה, סוחרים נחמדים, תיירים מתמקחים וגברים מקומיים שפרחי יסמין תקועים מאחורי אוזניהם.

במקום הזה התעמתה שוטרת עם מוכר ירקות והפכה את עגלתו. האיש נעלב עד לעומק נשמתו והצית את עצמו. כך נפתחו האירועים שגייסו מיליוני בני-אדם מסביב לכדור הארץ.

הדוגמה התוניסית אומצה על ידי המוני מצרים, שהתאספו בכיכר תחריר והפילו את הרודן שלהם. אחרי זה הגיע תורנו, וכמעט חצי מיליון ישראלים יצאו לרחובות. אחרי זה באו התהפוכות בסוריה, בתימן, בבחריין ובמדינות ערביות האחרות, אירועים שנקראו ביחד "האביב הערבי". בארצות הברית קמה תנועת הכיבוש ("לכבוש את וול סטריט") שיצרה כיכר תחריר משלה בלב ניו-יורק. עכשיו מפגינים מיליונים בתורכיה ובברזיל, ומצריים בוערת שוב. אפשר להוסיף על כך את איראן ומקומות נוספים.

איך זה קורה? כיצד זה פועל? מהו המכניזם הסמוי?

ובמיוחד: מדוע דווקא בזמן הזה?

אני יכול לחשוב על שתי תופעות הקשורות זו בזו, ההופכות את ההתקוממויות לאפשריות: הטלוויזיה והפייסבוק.

הטלוויזיה מראה לצופים בקמצ'טקה בזמן אמת את מה שקורה בטימבוקטו. אנשים בריו דה-ז'ניירו יכולים לעקוב בזמן אמת אחרי המתרחש בכיכר טקסים באיסטנבול.

פעם עברו שבועות עד שאנשים בכיכר פיקדילי בלונדון שמעו על המתרחש בכיכר קונקורד בפאריס. אחר קרב ווטרלו עשתה משפחת רוטשילד הון עתק בעזרת יוני דואר, שאיפשרו לה להקדים את מתחריה. כאשר המהפכה של 1948 התפשטה מצרפת לכל ארצות אירופה, זה היה כרוך בזמן.

לא עוד. צעירי ברזיל ראו מה קורה בפארק גזי באיסטנבול ושאלו את עצמם: מדוע לא כאן? הם ראו שצעירות וצעירים נחושים יכולים לעמוד מול תותחי מים, גז מדמיע ואלות, והרגישו שגם הם יכולים.

הכלי השני הוא הפייסבוק ושאר כלי התקשורת החברתיים. חמישה צעירים שישבו בבית קפה בקהיר ושוחחו על המצב החליטו להריץ דרך המחשב עצומה כדי להדיח את הנשיא המכהן, ובתוך כמה ימים חתמו עשרות מיליונים. מעולם, מאז ראשית ההיסטוריה, זה לא היה אפשרי. אפילו לא היה ניתן לדמיין את זה.

כבר לא צריך לחכות עד לבחירות הבאות, שמועדן רחוק

זו צורה חדשה של דמוקרטיה ישירה. בני-אדם אינם צריכים עוד לחכות עד לבחירות הבאות, שמועדן רחוק. הם יכולים לפעול מיד. אם הזרם די חזק, הוא יכול להפוך לצונאמי.

אבל המהפכות אינן נעשות על-ידי טכנולוגיות. הן נעשות בידי אדם. מהו הדבר המעורר בני-אדם כה רבים בארצות כה רבות ושונות לעשות את אותו הדבר באותו הזמן?

למשל, התעוררות הפונדמנטליזם הדתי. בעשורים האחרונים, זה קרה במדינות שונות ובדתות שונות. הפונדמנטליזם היהודי מקים התנחלויות בגדה המערבית ומאיים על הדמוקרטיה הישראלית. בכל רחבי העולם הערבי, ובחלקים מהעולם המוסלמי, הפונדמנטליזם האסלאמי מרים את ראשו וגורם לתוהו ובוהו. בארצות הברית יצר הפונדמנטליזם האוונגלי את "מסיבת התה" ודוחף עכשיו את המפלגה הרפובליקנית אל הקצה הימני, בניגוד לאינטרסים שלה.

אינני יודע מה המצב בדתות אחרות, אך יש ידיעות על בודהיסטים התוקפים את המוסלמים במספר ארצות. בודהיסטים? תמיד חשבתי שזוהי אמונה שוחרת-שלום במיוחד!

איך להסביר את התופעות המקבילות והבוזמניות האלה? הפרשנים משתמשים במושג הפילוסופי הגרמני "צייטגייסט" ("רוח הזמן"). זה מסביר את הכול ולא מסביר כלום. כמו ההמצאה האנושית הגדולה האחרת: אלוהים.

האם ה"צייטגייסט" הוא הדוחף את כל התופעות האלה? אל תשאלו אותי.

העניים אינם עושים מהפכות. הם עסוקים בחיפוש אחר לחם

יש דמיון מוזר בין ההתקוממויות העממיות בארצות השונות.

מחוללים אותן צעירים מבני המעמד הבינוני. לא העניים ולא העשירים. העניים אינם עושים מהפכות. הם עסוקים מדי בחיפוש אחר לחם לילדיהם. את המהפכה הבולשביקית של 1917 לא חוללו הפועלים והאיכרים, אלא אינטלקטואלים בלתי-מרוצים, רבים מהם יהודים.

כשרואים תמונה של מפגינים בעיתון, אין לדעת במבט הראשון אם הם מצרים, ישראלים, תורכים, איראנים או אמריקנים. הם שייכים לאותו המעמד החברתי. צעירים מנוכרים בעידן של גלובליזציה חסרת-חמלה, המתעמתים עם שוק עבודה שאינו מציע להם עוד את ההטבות שציפו להן, סטודנטים שאין עוד ביקוש לכישוריהם, אנשים שיש להם משרות, אך מתקשים "לגמור את החודש".

הסיבות המיידיות למחאה שונות ומשונות. הישראלים הפגינו נגד המחירים הגבוהים של הדירות וגם נגד מחיר הקוטג'. התורכים הפגינו נגד התוכנית להפוך פארק פופולרי לקניון מפואר. הברזילאים מתקוממים נגד העלאה קטנה במחירי התחבורה הציבורית. המצרים הפגינו זה עתה נגד ניסיון לשעבד את המדינה לדת המאורגנת.

אך בשורש הדברים, כל המחאות האלה מבטאות את גועל-הנפש הכללי מהפוליטיקה ומהפוליטיקאים, מאליטות כוחניות הרחוקות מהעם, מקבוצות קטנות של טייקונים בעלי הון-עתק, מהגלובליזציה הבלתי-מובנת.

אין ארגון, אין מנהיגות, אין תוכנית, אין אידיאולוגיה

אותה הטכנולוגיה המאפשרת את המהפכות האלה גורמת גם לחולשתן הבולטת.

הדגם כבר נראה באירועים שאירעו במאי 1968 בצרפת. הם התחילו במחאה של סטודנטים, שאליה הצטרפו מיליוני פועלים. לא היה ארגון, לא אידיאולוגיה, לא תוכנית, לא מנהיגות. הפעילים התאספו בתיאטרון והתווכחו בלי סוף. הם ביטאו כל מיני רעיונות אפשריים ובלתי-אפשריים. בסוף לא היו תוצאות ממשיות.

הייתה רוח מסוימת. קלוד לנצמן, יוצר הסרט המונומנטאלי "שואה", תיאר לי את הרוח הזאת כך: הסטודנטים שרפו את המכוניות ברחוב. לכן  חיפשתי בכל ערב מקום בטוח למכונית שלי. עד שיום אחד אמרתי לעצמי: לכל הרוחות, בשביל מה אני צריך מכונית? שישרפו אותה!

הרוח נותרה במשך זמן-מה. אך החיים נמשכו, והמאורע הגדול הפך לזיכרון.

מצב כזה עלול לקרות גם עכשיו. הבעיה דומה בכל מקום: אין ארגון, אין מנהיגות, אין תוכנית, אין אידיאולוגיה. 

אפשר לקרוא בפייסבוק להפגנה, אך אי-אפשר לגבש בו אידיאולוגיה משותפת.
וכמו שאמר לנין, אין מעשה מהפכני בלי אידיאולוגיה מהפכנית

המפגינים הצעירים הם אנרכיסטים מטבעם. הם מתעבים מנהיגים, ארגונים, מפלגות פוליטיות, היררכיות, תוכניות, אידיאולוגיות.

לכול אחד ואחת יש קול בפייסבוק. זה מאפשר לו או לה להגיד  "בעד" או "נגד". אפשר לקרוא בפייסבוק להפגנה, אך אי-אפשר לגבש בו אידיאולוגיה משותפת. וכמו שאמר לנין, אין מעשה מהפכני בלי אידיאולוגיה מהפכנית. והוא הרי היה מומחה לאמנות המהפכה.

יש סכנה שכל מהפכות הענק תתפוגגנה בעת ובעונה אחת – ה"צייטגייסט" יפעל שוב – מבלי להותיר אחריהן שום דבר, מלבד זכרונות אחדים.

זה כבר קרה בישראל. להפגנות ההמוניות הייתה השפעה מסוימת על הבחירות בראשית השנה, אך המפלגות החדשות אינן שונות במאומה מהמפלגות הישנות. פוליטיקאים חדשים תפסו את מקומם של פוליטיקאים ישנים, מבלי שחל שינוי כלשהו. לא בתחום הלאומי ולא בתחום החברתי.

בדמוקרטיה אפשר לחולל שינוי של ממש רק באמצעות מפלגות פוליטיות הנכנסות לפרלמנט ומחוקקות חוקים חדשים. בשביל זה יש צורך במנהיגים פוליטיים – ועכשיו, בעידן הטלוויזיה, על אחת כמה וכמה. לא די בייצור קיטור – דרושה מכונה שתשתמש בקיטור כדי לבצע את העבודה.

הטרגדיה במצרים – ארץ שאני אוהב – מדגימה זאת. המהפכה מוטטה את הרודנות, אך בבחירות שנערכו לאחר מכן לא הצליחו המהפכנים להתאחד, ליצור כוח פוליטי משותף, לבחור במנהיגים. האחים המוסלמים חטפו את הניצחון, מפני שהיו מאורגנים היטב והייתה להם מנהיגות יציבה.

האחים נכשלו. אחרי עשרות שנים בכלא, השלטון עלה להם לראש. הם לא יכלו לחכות. במקום לבנות מדינה חדשה על יסודות של מתינות, פשרה והכלה, הם רצו לחטוף את הכול בבת אחת. כדברי חז"ל: תפסת מרובה לא תפסת.

המהפכנים הדמוקרטיים בעולם חייבים להוכיח, שהם מסוגלים להנהיג מדינה – במצרים או בכל מקום אחר. עוד יש להם האפשרות לחולל אביב עולמי. שאם לא כן לא ישאירו שום דבר אחריהם, חוץ מגעגועים עמומים לעולם טוב יותר.

זה תלוי בהם.

[related-posts title="עוד בנושא האביב העולמי"]