כותרות ראשיות, זעזוע, הלם וכעס. ילדה בת 17 גנבה את האייפון חמש של חברתה המתה מהשבעה ומחקה את התמונות. מזעזע לכל הדעות – נכון. מי אשם ? אתם יכולים להאשים את כולם, קצת פחות את הילדה.

מה ציפינו כששיתפנו פעולה בצורה כל כך אבסולוטית עם היקום המקביל שהקימו לנו?

יש לנו ממשלה שמתקשרת עם העם דרך רשתות חברתיות, עם לייקים וכו', זאת אומרת שאם אתה לא רשום אתה לא מעודכן ולא בחבר'ה.  יש לנו בני אדם שמערכות היחסים שלהם מוגדרות על פי  אמות המידה שחוקר הסוציולוגיה הנודע צוקרברג קבע למידרוג מערכות היחסים. יש לנו סטנדרט שכל בן אנוש חייב להסתובב עם הצ'ק-ליסט שלו. ואם בניינטיז החברים של נטשה הצביעו על "אקדח, אשה יפה, בקבוק קוקה קולה, לוטו , טוטו, חצילים", הרי שהיום זה אייפד, אייפוד, אייפון,  ואם אין לך את זה הרי לא באמת היית בשום מקום. אז למה אנחנו כועסים על ילדה בת 17?

פעם לפחות אפשר היה לקנות חיקוי מוצלח

זו לא אשמתה. קידוש המרחב האינטרנטי  ורוח הקודש החברתית של המקלדת כבר מזמן גברו על קידוש ערך החיים או איזושהי אמת מוסר שהיתה קיימת בעולם הישן. שוויון ערך האדם הוא בכלל פרה-היסטוריה מהלכת ללא מונה צעדים, כי אדם ללא עזרים טכנולוגיים הוא הרי לא באמת אדם. ואם נתמקד לרגע בחיי היום-יום של אלו שזכו להיות נתמכים טכנולוגית –  הרי שאם פעם ילדת בית ספר היתה נופלת על "ליווייס" או "לי" ולפחות היה אפשר אפשר לקנות חיקוי מוצלח בשוק, היום נראה אותה בגיל עשר מסתובבת עם, השם ישמור, סלולרי עם מצלמה בלי מספיק פיקסלים, שלא לדבר על הילדות המנודות החברתית – אלו שההורים הפרימיטיביים שלהם לא נותנים להם לפתוח חשבון בפייסבוק והשם ירחם, אפילו אין להם אינסטוש.

זה מה שנהיה מאיתנו.

חברה שהתמכרה לטכנולוגיה. בלי להתבייש בכלל בפרסומת בטלוויזיה מוצגת ילדה בת עשר שיוצאת לקייטנת אלפקות וצריכה – אבוי לגורלה האכזר – לשהות בטבע. בעקבות זאת, בצורה טבעית לחלוטין, היא מושפלת בכיף גדול ע"י שתי חברותיה לובשות המותגים כבר בגיל כזה, דוברות העברית במבטא צפון תל-אביבי כבד, כזה שבקלות מדי מבלבל ת' עם צ', שדואגות שהמזגן באוטו לא יברח ושלא יתעכבו יותר מדי בדרך לקייטנת צוקרברג.

חברה שמקדשת את התקשורת הבין-אישית הרדודה שנוצרה וצופה בעניין בכתבה בחדשות על תהליך חברתי מהפכני, בו נשים צעירות מעלות תמונות של הילד שלהם משתין בפעם הראשונה בשירותים ולא בטיטול, כי הן חייבות לייקים לחיזוק הביטחון העצמי האמהי, בלי טיפת חשיבה על איך בעוד עשר שנים הילד הזה יצטרך להתמודד עם התמונות האלו מול חבריו בבית הספר, ובעוד 25 שנה, כשבראיון עבודה יעשו עליו חיפוש בגוגל. ואף אחד לא חושב לשלוח לנשים האלו את שירותי הרווחה או לפחות פסיכיאטר.

הגענו למצב שאלו הסטנדרטים שהילדים שלנו כבר מקבלים כמובן מאליו לחיים תקינים. שכחנו שבתור מבוגרים הדברים האלו באמת מאוד חשובים ועוזרים לחיים, אבל הילדים שלנו יכולים לחיות בלי זה.

אז מה הפלא שההיא בת ה-17 ניצלה הזדמנות עסקית כמו "שבעה"? היא בסך הכל ממש רצתה את האייפון חמש, כי העולם שלה גרם לה להבין שזה הרבה יותר חשוב מהכל. והרבה יותר גרוע מכך – זו כנראה רק יריית הפתיחה של גינונים חדשים וערכים מעוותים במסגרת קידוש דת הווירטואליה.

פעם היתה דת ואנשים לא ידעו לקרוא, לכן האמינו מתוך אמונה שלמה במה שנאמר להם בלי לבדוק כלום. בשם הדת גם הלכו ורצחו ועשו כל מיני דברים שנראו נכונים לאלה שכן ידעו לקרוא ולכתוב. אחרי זה ההמון למד לקרוא, ואז התחילה הטלת הספק והמעמדות קצת התמזגו ולרגע נראה כאילו אם אתה חכם ולומד אז אתה נחשב קצת  יותר.

ועכשיו – אופס, איבדנו את זה. במקדשי הרשת, כמו קריקטורה שלא מזמן רצה ברשת, בבסיס פירמידת הצרכים של מאסלו עומדים האינטרנט והסלולרי און ליין. ואם אתה לא שם, או שבטעות יש לך רק אייפון שלוש, אתה ממש, אבל ממש, לא קיים.

[related-posts title="טורים נוספים"]

____________________________________________________________________________________

• נעה שפיגל היא בעלת פאב ואשת תקשורת