בריאיון העבודה שהייתי השבוע שאל אותי המראיין, גם הוא חוזר בתשובה, לפני כמה זמן חזרתי בתשובה. עניתי שלפני שנתיים בערך, ומיד כהרגלי בקודש מלמלתי בנוסף גם כמה שברי משפטים על כך שאני עוד לאט לאט לומד מי אני ואיך אני תופס את התורה ואת צמיחתי מתוכה. זו הייתה כוונת דבריי, אבל למעשה מה שמלמלתי נשמע יותר כמו "אבל אני עוד… לא הכי…".

והנה בכל זאת הצליח המראיין הנחמד להבין מה אני מנסה להגיד, והשיב "ברור, זה הגיוני, אתה רק בן שנתיים. אתה עוד לומד".

אף פעם לא חשבתי על עצמי כעל בן שנתיים, וגם לא כבן חודש או חצי שנה, ופתאום איזו שלווה של הארה שהייתה מונחת לי כל הזמן הזה מתחת לאף שטפה אותי.

"כן, כנראה שאני עוד לומד לדבר", עניתי בו בזמן שאני מפנים את הדברים שעולים על שפתיי.

בן שנתיים ועוד לומד לדבר. בתור ילד סבלתי מדלקות קשות באוזניים, כך שרק בגיל מאוחר מאוד התחלתי לדבר, בגיל שנתיים, וגם אז היו מתחלפות לי ה-פ' וה-ב' זו בזו, ה-ס' לא הצליחה להתמקם כראוי על לשוני, ורק בשלהי תקופת הלימודים בבית הספר היסודי הצליחו סוף כל סוף להתיישב האותיות במקומן (אני זוכר איך צחקנו כשהייתי מכריז בקול בסוף כל הפסקה "סלסול, סלסול!").

הדיבור תמיד מגיע אחרי ההליכה. זכיתי לחזות השנה בתהליך שעברו כמה תינוקות ביישוב בו אני חי – איך פתאום הם מתחילים לאחוז בכיסאות ולנסות להתרומם, מחזיקים רגע אחד ונופלים ובוכים או צוחקים, ואז פתאום, כמעט ברגע אחד, מגיע השלב שהם עומדים ומתחילים לצעוד קדימה, מביטים עליך בפליאה אדירה, כאילו נחשף להם מימד חדש בעולם, מחייכים וצוחקים, רצים קדימה במרץ, מנסים לנצל כל צעד שאפשר, ונופלים.

אחר כך הם הולכים. צועדים סביב, עדיין מתפלאים מכל צעד ומכל מפגש, בשקט, רק החיוך מדבר וכמה הברות אווריריות שנפלטות מדי פעם. ובדיוק אותו התהליך מתרחש כששפתיהם פוגשות זו את זו ומתחילות לחבר מילים משלהם; ניסיון הלשון לאחוז בכיסא שיעזור לה להתרומם, והמילה מתגלגלת לאטה על הלשון עד שהפה נפתח והתינוק נעשה לילד.

גם אני, תינוק מגודל בן שנתיים, למדתי תחילה ללכת; למדתי איך מברכים לפני כל מאכל וגם איך אחרי, איך לקשור על זרועי את התפילין וכיצד להתעטף בציצית גדול, למדתי ליטול ידיים ולקרוא שמע פעמיים ביום. כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות.

והנה אני מתחיל לאט לאט לפתוח את פי, לקרוא בשקט ובהפתעה אבא, ללכת ולתת שם לכל צעד.

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב."

השבוע נתחיל לקרוא בספר דברים, החמישי והאחרון בחומשי התורה, שהוא אולי המיוחד ביותר מתוך חמשת החומשים. הספר מורכב ברובו מדברים שנשא משה רבנו בנאומו האחרון מול עם ישראל, כשהוא בן מאה ועשרים ובני ישראל על סף הכניסה לארץ.

מעניין לחשוב על הדרך הארוכה שעשה משה מאז פגישתו הראשונה עם ריבונו של עולם – אז, כשניסה להסביר לבוראו שאין ביכולתו לעזור לעם ישראל, "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי", לעומת חשבון הנפש האישי והלאומי שעושה משה מול עמו, בלי לפחד לגעת במקומות הכי קשים לעם, ובנקודות הכי רגישות לו עצמו, תוך שימוש בשפה יפהפייה במורכבותה ובלתי ניתנת לחיקוי.

כוחו של האדם הוא בדיבורו. על אף שגם יכולת המחשבה מפותחת אצלו יותר מאצל בעלי החיים, מה שמגדיר אותנו כבני אדם היא היכולת לבטא בצורה מורכבת את מחשבותינו ורגשותינו. כך אנו גם מידמים לבוראנו וחושפים את צלם האלוהים שבנו – כפי שברא אלוהים את העולם בדיבור, כך גם יכול האדם לתקן את העולם באמצעות כוח הדיבור.

לא סתם תפסה מקום נכבד בחיינו הקלישאה "מילים יוצרות מציאות". כל מילה שאנו בוחרים להשתמש בה משמעותית לנו ולעתידנו, אפילו שזה נשמע מצועצע ומתקתק. תשאלו אפילו את אשתי מה ההבדל בין המילים "אני אוהב אותך" לבין סתם "אוהב אותך".