אילו בתחום הבריאות הזירה העיקרית לא היתה בשטח המניעה והבלימה, אלא רק בתחום הריפוי, דומני שהחלק הארי של התקציב כולו, של כל ממשלה בעולם, היה חייב להיות מוקצה להקמת בתי חולים מרפאות וכיו"ב מוסדות לבריאות הגוף והנפש. וגם אז מספר הנפגעים היה גדול מאוד. אילו בתחום החברתי הרחב היו משקיעים רק מקצת ממה שמושקע ברפואה מונעת, או בביטחון מונע,  המצב החינוכי, החברתי, האזרחי, האנושי היה טוב לאין ערוך מכפי שהוא כיום – רע מאוד, קריטי.

מערכת החינוך בישראל לוקה בהרבה פגמים, בכול הרבדים, אך החממה לכול מדווי החברה נמצאת, למי שלא מודע לכך, לא במערכת החינוך אלא בבית. המושג הבינלאומי (מקורו גרמנית) kinder stube, שתרגומו המילולי הוא חדר ילדים, אינו רווח בישראל. המשמעות היא חינוך בבית. כמי שחובב פילולוגיה אני מוצא סימוכין בבתי התפילה שהקימו החסידים באירופה המזרחית לצד בתי הכנסת. בתי הכנסת באירופה של פעם לא מילאו את התפקיד של בתי כנסת במערב, שכולל לא רק תפילה אלא גם חינוך, תרבות, חברה, אמנות  וכו', אלא אך ורק לצורך תפילה. לשאר הצרכים היו מוסדות אחרים. החל ב"חדר", בישיבות, במוסדות עזרה, תרבות, תקשורת ועוד. החסידים הקימו את ה"שטיבל" – ביידיש (מן המילה "שטוּבֶה"), שפירושו "חדר קטן". כאלה הוקמו לעשרות. כל חסידות היו לה כמה וכמה "שטיבלעך" כאלה,  שבהם לא רק התפללו, אלא למדו תורה, דרך ארץ, שירה בציבור. הילדים ספגו את האווירה הזאת, זאת הייתה השלמה חרדית לחינוך בבית. 

לשבר הגדול בחינוך בארץ שני הבטים. אחד אקטואלי – הקרייריזציה של ההורים, או ליתר דיוק,  האמהות. פעם גם האם שעבדה, כמעט בכול עבודה שהיא, היא הייתה צמודה לתינוק ולילד לא רק שנה אלא כמה שנים. עד שהילד היה עצמאי פחות או יותר. בעולם החי, והכוונה לא רק לבני אדם, ככה נוהגים יצורים עד שהגור, או הגוזל, מסוגלים לפעול עצמאית. היום יש הרבה נשים שלא מחכות שנה, אלא כמה חדשים לאחר הלידה חוזרות לקריירה ושולחות את התינוק לפעוטון. מי שיכול להרשות לעצמו שוכר אומנת. אומנת, כמה שתהיה טובה, או פעוטון, אינם יכולים  למלא את מקום האם. אפילו בקיבוצים, פאר המסגרת החינוכית, כבר הגיעו למסקנה שחדרי הילדים המופרדים מן ההורים לא הטיבו עם הילד. 

הילד, כשהוא בא לגן, כבר מצויד במערכת שלמה של התנהגות, החל בשפה, אוכל, שתייה וצרכים בסיסיים אחרים, וכלה בכללי זהירות. מערכת החינוך משכללת את הלמידה ומכשירה את האדם לפעול בקרב הקהילה שבה הוא חי. אבל בכך לא נגמרת הלמידה. הכלל "מכול מלמדיי השכלתי" חל על הכול, וכול עוד שהאדם חי. הוא לומד מרצון – או שכופים עליו את  לקחי הלימוד. 

ההבט השני קשור בארץ של הגירה המונית, או במילון שלנו ב"עלייה" המונית. השבר החל למעשה זמן קצר לאחר קום המדינה, עם העליות הגדולות, בעיקר מהמזרח, ליתר דיוק מן המגרב, ובחלקו גם מאסיה. כמו בהינף גרזן רוסקה כל המורשת המפוארת של מאות שנים שהביאו איתם העולים. המערכת הנורמטיבית של חינוך בבית, המסורת הפטריארכאלית והמטריארכלית – נמחקה. אך בזמן שהדור הצעיר, ברובו, קיבל זאת ביתר רצון מאשר דור ההורים, החברה בארץ לא טרחה להקנות לו בצורה עקבית, לא בזריקת דחף ולא בטיפול מתמשך, ובכול התחומים, את הערכים והתנאים ששררו כאן ביישוב ועם קום המדינה, בצורה שלא תאיים עליו. זאת כדי למלא את החלל שנוצר אצל הדור הצעיר של העולים.   

מכיוון  שאין חלל שלא מתמלא, הרי אם הוא לא מתמלא בדברים חיוביים ומועילים זוחלים לתוכו  נברנים הרסניים. הבעיה הייתה לא רק במסגרת המאקרו, כולל החברה כולה, אלא במסגרת המצומצמת יותר.  לעולי מרוקו, למשל, לא היו "לנדמאנשאפטים", אותם גופים שדאגו לעולים במסגרת יוצאי קהילות שונות במזרח אירופה, שהייתה בהן עזרה פנימית. זה חל במידה רבה לגבי "עולי בבל", כלומר העלייה מעיראק. זאת, בעלותה לארץ, הקיפה את כול הקהילה על כל רבדיה: מדענים, מהנדסים, רופאים, אנשי כלכלה  ומשק, אנשי יצור, שלגביהם שלבי הקליטה היו קלים יותר. לעדה העיראקית היה ארגון כאן בארץ – "ארגון יוצאי בבל". הסיוע בא ראשית כל מתוכה. זה חזר על עצמו בעלייה מארצות חבר העמים. 

הסיפור היה שונה בתכלית השינוי בייחוד בקרב העולים מצפון אפריקה, ובעיקר מרוקו. האליטה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, היגרה לצרפת, ומיעוטה נשארה במקום. ללא ארגון, העולים היו מנוכרים, ריכזו אותם בערי פיתוח, לרוב רחוקים מהמטרופולין העירונית, רחוקים ממרכזי התרבות, האמנות, החברה שהיו אז,  או בשוליהם, כמו וואדי סאליב בחיפה. הצעירים הסתובבו חסרי מעש, מלאי תסכול וזעם, וזה בשלב מסוים פרץ החוצה. בצד המהומות בוואדי סאליב היה גם פרץ חיובי של הר הגעש – "הפנתרים השחורים". הם הכריחו את הממסד ואת החברה בישראל לפקוח עיניים ולראות קצת מעבר לריכוזים העירוניים וההתיישבות הוותיקה. 

המחיר 

על כך אנו משלמים ביוקר ובריבית קצוצה עד עצם היום הזה. אבל זה לא כל הסיפור, אלא שתי צלעות ממנו. הצלע השלישית היא, שהתנופה בפיתוחה המהיר של המדינה, ההפרטות, הטכנולוגיה, השיטה שהקימה את צמרת הטייקונים הכלכליים, השאירה מאחור רבים  מכול רבדי החברה, מפויחים מעשן של לימוזינות ומאובקים מן המלט של הנדל"ניסטים. מאחור נשאר הפרט, ובייחוד אותם פרטים שהיו זקוקים מאוד לעזרה. התוצאה היא שאנחנו ג'ונגל שיש בו כבישים תלת-נתיביים מהירים שבהם נהרגים אנשים, יש לנו גורדי שחקים שמהם אנשים קטנים נופלים. יש לנו בתי חולים משוכללים שבהם חדרי מיון דומים יותר למעברות ויש לנו עולם תחתון שחי ובועט ומידי פעם פורץ החוצה כמו הר געש.

יש לנו צה"ל שומר על גבולות המדינה, בשעה שרוב מעשי ההרג (כולל הרג בכבישים ומות תינוקות שמושארים ברכב), הרצח (כולל רצח הורים), האונס, (כולל התעללות בקטינות), השוד, האטימות לכל מעשי זוועה אלה, וכל מה שמייחד את המזרח הפרוע, נעשים בתוך גבולות המדינה. צבא ההגנה לישראל (מי ששכח את ראשי התיבות של צה"ל) הוא צבא הכיבוש לישראל. ומה עושה לנו הכיבוש, על כך  שמעתם, או שראוי שתשמעו, את "שומרי הסף". הסרט הוקרן בבתי הקולנוע, ולזכותו של  ערוץ 1, הערוץ הממלכתי, ייאמר שהביא לנו בכמה פרקים את התבטאותם של המומחים הגדולים ביותר שלנו בנושא בטחון פנים וחוץ ומלחמה בטרור. איך הוא השחית את צעירינו ובעקבותיהם אותנו, הפך אותנו לאכזריים, אטומים לסבל אנוש, גם בתוך המדינה, שלא לדבר על כך שגרם חור אדיר בקופה הציבורית שלנו. 

זה המחיר, והוא עוד לא סופי, שמשלמים אזרחי המדינה, גבוה בהרבה ממס ההכנסה, מע"מ וכיוצא באלה מסים. במציאות הזאת, ובהיעדר אותו בסיס של הבית שהכין את הילד, הנער, לאזרחות טובה, או בית אשר בשל הנסיבות הרבות לא הכין את הילדה, הילד, הנערה והנער לאזרחות  טובה, המשימה חלה על המדינה. היא שגרמה את הנזק, גם אם הכוונות היו טובות, והיא שחייבת לשלם בעבורו. לא בביטחון של טנקים, תותחים מטוסים ושאר כלי משחית הדרושים להגנה על הגבולות, אלא בחינוך. ראשית בשינוי דרמטי של המערכת הזאת ובמהפך אמיתי ברמה הציבורית..

הישראלים אינם רשעים, וישראל אינה סדום ועמורה – עדיין. זרים שבאים אלינו משבחים את החום והאמפתיה שלנום. אלא שהרמה המוסרית שלנו ירדה למחתרת, ומערך הערכים שלנו דוכא בידי המומחים להפחדה, שלדידם הכוח הוא התשובה לכול. זאת גם בניגוד לנאמר במקורותינו: "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (זכ' ד:ו)

את הנשמה לא משווקים 

מסופר שסוקרטס, גדול הפילוסופים היווניים, בעצם גדול הפילוסופים הקלאסיים, רגיל היה להסתובב באגורה, השוק האתונאי, המסגרת הדמוקרטית הראשונה. הוא שאל אנשים לשלומם. "ומה הבריאות שלך?" – "בסדר", ענה האדם. "והפרנסה?" הוסיף ושאל, "השבח לאלים" – ענה האדם. "והמשפחה?"  – "הכול בסדר גמור, מורי ורבי". ואז שאל סוקרטס את השאלה האולטימטיבית: "ומה עם הנשמה?" השאלה עדיין תלויה עומדת עד עצם היום הזה. 

המועצה "לרוח האדם בחינוך", שיושב ראשה הוא פרופסור ישעיהו (שייקה) תדמור, היא ארגון חדש למדי, שעוסק בהבטים אלה של החינוך. במצע היסוד שלה היא קובעת  כי "בעשרות השנים האחרונות כוונה מרבית ההשקעה של מערכת החינוך לשיפור הוראת הידע ולהעלאת ההישגים המדידים ברכישתו. ייתכן שהייתה הצדקה לכך, אבל ככל הנראה נחלשו בתהליך הזה יסודות חשובים אחרים בחינוך. התוצאות גלויות לעין, וברורות יותר ויותר לאנשי חינוך ולציבור בכללו: בבתי ספר רבים התדלדלה תוכנית הלימודים וצומצמו בה תחומים שאינם משרתים ישירות את 'ההצלחה' המדידה, ביניהם כאלה התורמים להרחבת הדעת, לבירור שאלות החיים, ליכולות רגשיות ומוסריות, להתבוננות עצמית פנימית וליצירתיות; בשל הפיקוח ההדוק על ביצועים בהוראה, נפגע האמון במורה-המחנך וכורסמו מעמדו וסמכותו; תרבות בית הספר נעשתה חרושתית-תכליתית והצטמצמו בה חוויות חינוך ומצבי התעלות. אל מול התמונה הזאת דרושה חזרה לעיסוק ביסודותיו המהותיים של החינוך: העמקת ההשכלה ופיתוח כושרי החשיבה והלמידה; התכוונות למשמעות, להשראה וליצירה; פיתוח האישיות ומידות טובות של האופי; טיפוח תודעה חקרנית, אוטונומית, ביקורתית ואחריות אישית; חיזוק הגישה ההומאנית, היחסים הדיאלוגיים והאחריות החברתית; יציאה מהתועלתי אל המעולה והראוי באנושיות – ביצירות הרוח, באמנות ובהרמוניה עם הסביבה הטבעית. ויש רבים בינינו המוסיפים את טיפוח ההתנסות הרוחנית, או את חיזוק האמונה והחוויה הדתית  (ההדגשה שלי –צ.ג.)

"כדי לאפשר כל זאת לא די בשינוי המדיניות אצל ראשי מערכת החינוך; דרוש שינוי בשיח הציבורי. מדרך הטבע, הורים רוצים להבטיח שילדיהם יסיימו את בית הספר עם הישגים, קרי ציונים, שיאפשרו להם את מלוא מגוון האפשרויות לפיתוח אקדמי ופרופסיונאלי – באוניברסיטה, בטכניון, במכון ויצמן למדע, בבצלאל ובקונסרבטוריון. אך באחרונה חלה בקרב הורים רבים תפנית. רבים ביניהם כבר אינם רואים בידע ובציונים את חזות הכול, לא פחות מאלה הם רוצים גם חינוך לילדיהם, שעיקרו פיתוח תודעתם ואנושיותם. לפיכך, כל מהלך לשינוי בחינוך מצריך פעולה חינוכית בקרב ההורים ובקרב הציבור בכללו, שמטרתה שינוי בציפיות ובתביעות מן החינוך". 

לדעתי, לפני שמלמדים צעיר להיות אזרח בישראל, או במדינה דמוקרטית, צריך ללמד אותו להיות  בן אדם. ואת זה לא מלמדים. אם הגענו למצב שבו אדם מוכה עד זוב דם ברשות הרבים ועוברים ושבים לא רק שלא טורחים לעזור אלא אפילו לא טורחים להודיע על כך בנייד שצמוד אליהם כמו איבר נוסף, אזי אנחנו בדרך לסדום. וכאן טמון הכול – לא רק בלימוד היסודי והעל יסודי, אלא גם בלימוד האקדמי. אנחנו מוציאים מהמוסדות להשכלה גבוהה הרבה יותר מומחים מדרגה עליונה ופחות מדי בני אדם מן הדרגה הזאת. יותר מומחי תקשורת מאשר מביני תקשורת.

במקום ללמוד מדיה, ללמוד איך צורכים אותה

לכאורה אין דרך יפה וטובה יותר בחברה דמוקרטית פתוחה, במסגרת החינוך הרחב של כל האזרחים, מאשר המדיה, או כפי שהיא ידועה כ"תקשורת המונים". דרכה אפשר להעביר הכול, ממש הכול. זאת הסיבה שתקשורת היא אחד המקצועות המבוקשים ביותר, והיא נלמדת גם ברמה האוניברסיטאית וגם במכונים שונים. אנשים שהיו דוברים או יחצנים פופולריים עוברים למסגרת כזאת, מניבה ההכנסה. דבר אחד אני יכול לומר בוודאות, והוא שהיא מספקת פרנסה למרצים ולמומחים. באותה מידה אני מניח  כי ברוב המקרים היא לא תספק פרנסה לבוגרים. המדיה מוצפת, ולצערי באמצעותה מועברים יותר מסרים עכורים ממסרים מזוקקים. יותר דיסאינפורמציה מאשר מידע, יותר מסחור מאשר חומר מקורי ותחקירי. הנה ציטוט מתוך ראיון עם הפרסומאי ראובן אדלר ב"דה מרקר" (6.7.13) ממליך ומדיח מנהיגים פוליטיים, ביהירותו כי רבה מאוד: "אני טוען שקמפיין בלי נגטיב לא שווה". וזאת התורה כולה של הפרסומת: במקום להשקיע בקוסמטיקה לשיפור פניך, מרח זפת על פרצופו של היריב. מי שאוכל את המעדן הזה הם הצרכנים, האזרחים, הבוחרים. מפטמים אותם בדיסאינפורמציה כמו אווזים למען כבד אווז  שמישהו אחר ייהנה ממנו.

מה שדרוש היה, ובשעתו הפרופסור אליהוא כץ (איש הגות בתחום הסוציולוגיה והתקשורת במישור הבינלאומי)  ואנוכי הגשנו תוכנית ל"קרן ירושלים", הוא הקמת מערכת תקשורתית רב תכליתית, שבה לא רק מרביצים את אומנויות התקשורת, אלא מלמדים כיצד להשתמש בה. זאת ברמות שונות – מוניציפליות, חברתיות, תנועתיות וגם כלכליות. מדיום הוא אמצעי להעברת המסר, והמטרה היא האדם, הציבור. היום מרוב תקשורת הציבור יוצא מבולבל מאוד וחסר אונים. התקשורת בימינו (ועוד לא דיברנו על פייסבוק) היא אנטי תקשורת ברמה האישית ויש בה לא מעט כחש ומרמה, המשרתים במישרין ובעקיפין את "השיטה". מכל מקום, ההצעה שלנו נפלה.

מהפכה בתודעה ההומניסטית

משום כך טוב שבבתי ספר היום יש מגמות בתחומים חזותיים, והילדים לומדים להכיר מקרוב שפה חזותית, שהיום היא דומיננטית למדי. גם אם לא ייצאו מהם במאים גאונים או במאים ומפיקים בכלל, הם  ילמדו אותה כפי שלומדים תחומים אחרים, שברבות הזמן הם לא יתמחו בהם. אך בד בבד עם השינויים הנדרשים בתוך המערכת החינוך הדיסציפלינרית, דרושה מהפכה בתחום "החינוך הרחב" – צריבת המודעות האזרחית, ההומאנית, בקרב כל אזרחי המדינה.

אשר לזרועות לאכיפת החוקים משטרת ישראל, קבלו צל"ג מהדהד. זאת  למרות שדווקא בתחום הקשר עם הנוער הן עושות דברים חיוביים. לצה"ל יש מסגרת של קצין חינוך ראשי ולצערי פעולות שונות "הופרטו". אבל איך אפשר לחנך חייל להיות בן אדם טוב, כאשר בצד השיעור במסגרת הוא מקבל תרגיל במחסומים בשטחים. שם הוא מאבד לעתים את צלם אנוש.

בסיכומו של דבר, לא משנה כמה נהיה חזקים בכוח, אם לא נהיה חזקים ברוח, כל ניצחון שלנו יהיה נצחון פירוס. ואפשר יהיה לומר כמו שאמר עמי איילון (ראש השב"כ 1996-2000) שאנחנו מנצחים בכול הקרבות, אבל מפסידים במלחמה. שכן המלחמה, כפי שציטט איילון את פון קלאוזביץ, היא עוד אמצעי לפתרון בעיות. המערכה הגדולה שלנו, בייחוד בעידן החדש של מהפכים בעולם ואלה שסביבנו, היא המערכה הפנימית.

מפעל שיקום  לאומי ללא תקדים

האקדמיה עוסקת בין היתר בתחום ההתנהגות, ופרופסור תדמור עסק בין השאר בתחום הזה. אבל זאת אפילו לא טיפה בים. גם אילו הייתי גדול המומחים בתחומי חברה, כלכלה, אתיקה וכיוצא באלה תחומים שנוגעים לחיי היום-יום של האזרח, ספק רב אם יכולתי בהקלדת מילים להמליץ על מרשם לחולי הכרוני החברתי הזה. חברה הנמצאת על פי התהום של מערכת ערכים זקוקה לא רק למסגרות דיסציפלינריות. היא זקוקה למשרד ממשלתי בסדר גודל של משרדי הביטחון, החינוך, האוצר. שכן הסכנה של התפוררות פנימית גדולה לאין ערוך מהסכנה שנשקפת לנו מבחוץ. מדובר ב"מפעל לאומי"  גדול לאין ערוך מהמתקת מי הים, שימוש באנרגיה חלופית, קו רכבת לאילת, תעלת הימים או הפריצה לחלל החיצון. מפעל לשיקום דמותו של עם בחלל האדיר למטה, כאן אצלנו, בחור השחור שלתוכו אנחנו צוללים. הפעם  לא רק בקרב קבוצות מגדריות. הוא קיים אצל כולנו. הפכנו אטומים לערכים שמבדילים בין אדם לפרא. כשם שיש פיקוד העורף בתחום הבטחוני, חייבת להיות מערכת עורפית חזקה שתחזק את התודעה של אזרחות טובה במדינה מתוקנת.

במקביל ליוזמה ממשלתית יש צורך דוחק שמקרב הציבור יקומו גופים, עמותות, תנועות למען הגברת התודעה האנושית. זה חייב להיות חלק בלתי נפרד מכול מסגרת ציבורית ואקדמית שבה מוקנית הכשרה מקצועית. רופא יכול להיות רופא טוב, אבל אם הוא לא בן אדם, הוא לא יכול להיות רופא משפחה. אולי מנתח. אבל גם מנתח צריך לדבר עם החולה או המשפחה. הציבור חייב להפעיל לחץ על הממשלה שתשקיע משאבים גדולים בתחום הזה, המקרין על הכול, החל בהתנהגות בבית, ברחוב, וכלה בהתנהגות פוליטית.

ג'ון דיואי, אחד הפילוסופים, הפסיכולוגים והמחנכים הגדולים במאות ה-19 וה-20 ומי שנחשב חלוץ  החינוך הפרוגרסיבי ואיש האסכולה הפרגמאטית בפילוספיה, ראה את החשיבות בכך שהחינוך לא יהיה רק הוראה של עובדות יבשות, אלא שהידע שרוכשים התלמידים יהיה משולב בחייהם האזרחיים. כדוגמה הוא ערך עם התלמידים תרגילים תוך כדי הכנת ארוחת בוקר.

וזה מה שאמר דיואי, בין השאר: "חינוך שאינו מבוצע דרך צינורות החיים, שכדאי לחיותם למען עצמם, יישאר תמיד תחליף של המציאות הממשית ויהיה נוטה תמיד להתפוררות ולקיפאון".

אנחנו נוכל להגיע לכך אך ורק בתנאי אחד: שניפטר מחטוטרת הכיבוש, נשתמש בשער ההזדמנויות שנפתח לרווחה באזור שלנו בפתיחה שאין לה תקדים, נצמצם את תקציב הביטחון משמעותית – ונפנה את הכספים להבראת העם.

אם נרצה אין זו אגדה.

[related-posts title="מאמרים נוספים"]