לפני השואה מנתה יהדות פולין למעלה משלושה מיליון נפש. היום, אחרי אלף שנות היסטוריה יהודית היא כמעט Judenrein (נקייה מיהודים). למעט קהילות קטנות בוורשה, קראקוב ומקומות ספורים אחרים, לא חיים יהודים בפולין. אולי משום כך פועל הממסד הפולני לשמר ולשחזר את המורשת היהודית. ולא רק הממשלה והרשויות המקומיות, יש פולנים נוצרים המחפשים שורשים יהודיים והקהילה מקבלת אותם בברכה. מדובר בבני תערובת או ביהודים שהתנצרו בתקופת השואה או אחריה ומסיבה זו או אחרת, נשארו נוצרים. יש וצאצאיהם מחפשים את השורשים היהודיים. אחת מאלה היא מרלנה פאצ'ס, ילידת עיירה ליד וורוצלב במערב פולין.

את מרלנה פגשתי בראשונה באפריל האחרון במהלך טיול עם חברים לפולין. ביקרנו  בקרקוב היפהפייה והגענו לרובע היהודי המפורסם. טיילנו ברחובות התוססים ששמותיהם מזכירים את שמות אבותינו, שטפנו עינינו בבית ילדותה של הלנה רובינשטיין, בבתי הקפה שבהם מופיעים כליזמרים והגענו למה שהיה פעם בית הכנסת השלישי שנבנה בקז'מייז' קרקוב, השוכן מצפון מזרח לרחוב ג'וזפה (יוסף), בין הרחובות יקובה (יעקב) ושרוקה, והמכונה בית הכנסת הגבוה.

נכנסנו דרך זוג דלתות מקושתות, ובמקום אולם תפילה מצאנו ספרייה ובה אוסף ספרים על יהדות פולין ומזרח אירופה. במשרד קטן בירכתי הספרייה פגשנו שתי נשים צעירות. אחת מהן סיפרה  באנגלית שוטפת על הבניין וההיסטוריה שלו.  הקומה השנייה משמשת מעין מוזיאון זעיר להיסטוריה של בית הכנסת הגבוה שנוסד במאה ה-16.  כשבית הכנסת היה פעיל, שכן אולם התפילה בקומה השנייה, שלא כמו בבתי כנסת אחרים ומכאן נגזר שמו – בית הכנסת הגבוה.

הצעירה דוברת האנגלית הייתה מרלנה פאצ'ס. מרלנה הובילה אותנו לקומה השנייה וסיפרה על ההיסטוריה של המקום ועל מעט חפצי הקדושה שנותרו בו. תוך כדי שיחה סיפרה שהיא מתכוננת להגיע ארצה לקורס קיץ ביידיש באוניברסיטת תל אביב. סקרנותי גברה כשבתשובה לשאלתי ענתה שאיננה יהודייה. בו במקום החלטתי לשמור איתה על קשר, והיא נענתה ברצון להצעתי להיפגש בעת ביקורה בארץ.

מרלנה הגיעה ארצה בתחילת הקיץ והיא מתגוררת במעונות הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב.  נפגשנו בבית קפה סמוך לבית שלום עליכם, שבו עמד להתקיים קונצרט יידיש ואליו הוזמנו תלמידי קורס היידיש.

"אני משתתפת בתכנית הקיץ הבינלאומית ליידיש ע"ש נעמי פרוור כדר", אומרת לי מרלנה.  "התלמידים נחלקים לחמש רמות, ואני בערך ברמה אמצעית. אמי מורה לגרמנית, ולכן אני שולטת בשפה זו שעוזרת לי גם ביידיש", היא שולחת אלי חיוך מקסים, "הרי היידיש מערבבת שפות אחרות".

אנחנו מדברות אנגלית, למרות שהעברית אינה זרה לה, "אך עדיין לא טובה מספיק".  כמעט חודש מרלנה שמעה וספגה לתוכה הרצאות בשפת היידיש על היסטוריה, תרבות, ספרות, שירה ומוזיקה יהודית. כל אלה בצד טיולים, מופעים, קבלות שבת,  סדנאות, סיורים במוזיאונים וכמובן הכרות עם סטודנטים מארצות אחרות.

בהמשך השיחה אני מתחילה להבין את הרקע להתעניינותה של מרלנה בתרבות היהודית.

 ע"ש מרלנה דיטריך

מרלנה נולדה לפני 25 שנה בעיר Walbrzych ליד וורוצלב, להורים פולנים נוצרים. הייתה זו הסבתא מצד האב שהחליטה לקרוא לה מרלנה, ע"ש מרלנה דיטריך, השחקנית האגדית שהייתה אהובה עליה. גם מרלנה פאצ'ס ניחנה ביופי מעודן ומיוחד. סבה וסבתה מצד אביה הגיעו מלודז' לאחר המלחמה והתיישבו בוואלברזיץ.

חודש לפני שנפטרה, סיפרה הסבתא למרלנה בת ה-13, שבעלה ברוניסלב (סבה של מרלנה), היה יהודי שאיבד את אשתו ושני ילדיו בשואה. אחרי המלחמה נשא ברוניסלב  לאישה את סבתה הנוצרייה ונולד להם בן, הוא אביה של מרלנה. הסב נהג כנוצרי לכל דבר ומעולם לא דיבר על שורשיו ועל משפחתו הראשונה. אשתו, שידעה כמובן על עברו, כיבדה את רצונו ושתיקתו. אך לפני מותה חשה שהיא חייבת לגלות את סיפורו לנכדתה מרלנה, למרות גילה הצעיר.

למרות שהסב הסתיר את יהדותו, היה זה הוא שהעניק לנכדו, אחיה של מרלנה, את השם עמנואל. אבל לא עמנואל אלא מרלנה "נכוותה" מסיפור השורשים היהודיים של סבה. בצעד ראשון קנתה שרשרת עם תליון מגן דוד וענדה אותו בלכתה לבית הספר. חבריה לא ראו זאת בעין יפה והחלו להציק לה ולכנות אותה "יהודייה" (אגב, תופעה זו מלמדת משהו על האנטישמיות הנטועה עמוק כל כך בתרבות הפולנית, למרות שהיום אין בה כמעט יהודים). גם הוריה לא ראו זאת בעין יפה והיא התבקשה להסיר את התליון,  אך חוויה זו רק הגבירה את סקרנותה וחיזקה את כוונתה להמשיך לחקור את היהדות על אף ההשלכות של צעד זה.

בחיפוש אחר השורשים

לאחר סיום לימודיה בבית הספר התיכון נרשמה ללימודי משפטים, אך מצאה את הלימודים משעממים ולאחר חצי שנה החליטה לעבור ללימודי יהדות בקרקוב. אביה המאוכזב לא הבין מדוע היהדות מושכת אותה כל כך. מעולם לא דיבר על אביו ועל עברו היהודי. הוא גדל כנוצרי וגידל ילדיו כנוצרים.

בגיל 19, בעקבות הכרותה עם רב שהמליץ על תכנית  "שבי ישראל", החליטה מרלנה לבקר בארץ במסגרת התכנית, שדומה לדבריה ל"תגלית", אך בתוספת  נופך דתי.  בתוך כך  גיבשה עמדה המעדיפה תכנים חילוניים יותר. במסגרת לימודיה באוניברסיטת קרקוב נבחרה לכהן למשך שנתיים כנשיאת "אריאל", ארגון סטודנטים ללימודי יהדות. היא ביקרה פעם נוספת בארץ במסגרת חילופי סטודנטים והפעם שהתה בתל אביב והתאהבה בה.

את התואר הראשון בלימודי היהדות שכללו בין היתר היסטוריה, מסורת, תרבות יהודית וכמובן עברית, סיימה בקרקוב. רוב המורים ומרבית התלמידים לא היו יהודים. לשאלתי מדוע סטודנטים נוצרים מחליטים ללמוד יהדות, ענתה מרלנה שרבים מהם חשים אשמה על הפוגרום שעשו פולנים בשארית הפליטה שחזרה לעיר בתום מלחמת העולם השנייה.

במסגרת לימודיה פרסמה אנתולוגיה לשירה ביידיש. נוסף על כך, הכינה את שיריו של גבירטיג לפרסום על ידי מו"ל יהודי בקרקוב וכתבה להם הקדמה. עבודה זו והחשיפה לתרבות היידיש הביאו אותה לבחור ביצירתו של המשורר מרדכי גבירטיג, שניספה ב-1942 בגטו קרקוב, כנושא לעבודת המוסמך שלה. במסגרת תכנית הלימודים לתואר שני תגיע מרלנה באוקטובר לשנת לימודים מלאה באוניברסיטה העברית. אחת מתוך שלושה סטודנטים שזכו במלגת לימודים ומגורים במסגרת הסכם בין האוניברסיטאות בירושלים ובקרקוב. "גיליתי שמעט מאד כתבו על מרדכי גבירטיג, נתן גרוס היה היחיד שהתעמק, אבל לא ממש השלים את הספר, ואני רוצה לחקור עליו ולבנות את התזה". ואכן, היא הגישה את הצעת המחקר  וזכתה במלגה.

מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה? אני שואלת בחיוך, והיא עונה לי ברצינות רבה:  "את יודעת, לימודי היידיש אינם פרקטיים. אין הרבה מה לעשות איתם. אצלי זה בא מהרגש, מהצד האמוציונלי, אני מרגישה שאני חייבת לעבור את הדרך הקשה הזאת, ואין ספק שאני מקריבה לזה מספר שנים, אבל זה בא מהלב, מאהבה. בעתיד אני רוצה ללמוד נושאים באמנות, אולי גם במאות סרטים. הרי גם פולנסקי בא משם…(הבמאי רומן פולנסקי, שאביו היה יהודי ואמו ממוצא יהודי. -ש.מ.),  זו אהבה שלי מאז ומעולם לאמנות".

איך את מסכמת את התרשמותך מישראל והישראלים? אני שואלת, והיא עונה: "כל אחד בפולין שואל אותי אם אני לא מפחדת בגלל הערבים…". כאן היא מפסיקה וצוחקת בפה מלא. "להיפך, כאן אני מרגישה הכי בטוחה בעולם. הישראלים פתוחים ומחבקים, בניגוד לפולנים ולצעירים באירופה. כאן הם פתוחים עם כל הלב, אמיתיים. אינני מרגישה שונה ולא היו לי כאן חוויות שליליות, רק חיוביות. אני כבר מחכה לאוקטובר הקרוב וכמובן אאלץ להתפטר מעבודתי בבית הכנסת הגבוה בקרקוב, שם נפגשנו".

 נפרדנו בידידות, ואני כולי ציפייה לראות את מרלנה הבוגרת, אולי כבמאית סרטים שתיצור סרט אמנותי על נושא יהודי, על היידיש או על סיפור חייה בין שני העולמות.

עולם קטן

סוף דבר:  בעקבות סיפורה של מרלנה על מרדכי גבירטיג, נכנסתי לגוגל ודליתי פרטים מענינים בקשר אליו. אני שייכת לעמותת "עופות החול" שבראשה עומדת גב' לילי הבר (לזר), שמשפחתה הגיעה מקרקוב. מתברר שאביה יעקב לזר ואחיו היו מאורסים לשתיים משלוש בנותיו של מרדכי גבירטיג, אך כולן יחד עם אביהן נספו בשואה ולימים הונצחו על קבר סבתה של לילי בקרקוב.  מרלנה פגשה את לילי הבר באחד הכנסים שנערכו בקרקוב.

עולם קטן, עולם יהודי גדול. הסיפור הזה מחזיר אותנו לתרבות של מרבית הקהילות במזרח אירופה ולמורשתן הנשמרת בידי הצאצאים בישראל. באחרונה מנסים להחזיר את עטרת תרבות היידיש ליושנה במישורים שונים – בתכניות לימודים ובשיתוף פעולה בין האוניברסיטאות בארץ ובחו"ל, בסמינרים למיניהם, בקונצרטים של מוזיקה יידיש וכליזמרים ובהצגות תיאטרון ה"יידיש שפיל" שקרנו עולה גם בקרב הצעירים ילידי הארץ.

מרלנה פאצ'ס תבחר בדרך המתאימה לה ללמוד על שורשיה היהודיים.

[related-posts title="כתבות נוספות"]

________________________________________________________________________________

שיה מלכין היא יו"ר בית הויס מיסודה של ויצו העולמית המשמש אכסניה וסדנאות למפגשים בנושאים בשרות הקהילה. חברת הוועד המנהל של ויצו העולמית, בעבר שחקנית תיאטרון ומוזיקאית.