העוני, הרעב, האלימות, הבדידות הם כולם תוצר ידינו. אפשר גם אחרת – אנרגיה סולארית המשמשת לייצור מזון, לבניה, לכל. לכן, מחירי המזון, מחירי המוצרים, מחירי הדיור יורדים. משפחות נחלצות מהעוני. החלום הזה יכול וצריך להפוך למציאות

מאת סבירם ליאור

אין משבר אנרגיה, לא חסר דלק, לא חסר אוכל, זיהום והרס כדור הארץ הם לא חובה, אנשים יכולים להתקיים בכבוד, לא חייבים להרגיש פחד הישרדותי, ילדים לא צריכים לרעוב וזקנים לא צריכים להרגיש מיותרים ובודדים. מלחמה וזוועה הן לא כורח המציאות. חיות, אדם וטבע אינם חייבים לסבול.

פיתחו את החלון, הביטו למעלה, הנה השמש, והיא מרעיפה על פני הארץ אור וחום. כל שניה שעוברת וכל דבר על פני האדמה קיים בזכות השפע הזה, וכל מה שכתוב במשפט הראשון יש לו קשר הדוק למשפט השני.

משבר האנרגיה, המזון, הזיהום, הרס המשאבים, מצוקת העבודה, מצוקת הכסף, הרעב, האלימות, הבדידות הם כולם תוצר ידינו – ואינם מחוייבי המציאות. המדהים ביותר הוא שקיימת אפשרות שפויה ורלוונטית בכל רגע נתון, ויחד עם זאת אנחנו מתעקשים לתחזק מציאות אחרת, מלאה באלימות אומללות ויאוש.

הכל מתחיל ונגמר בכוח, באנרגיה ובמחשבה. אנרגיה שהיא כוח, כוח שהוא אנרגיה ומחשבה לכוון אותם. הכוח לשנות, הכוח לעשות דברים. הכוח לעשות רע או לעשות טוב. אם זה נשמע קצת שנטי פילוסופי בשבילכם, חכו שתי פסקאות.

בתוך פרק זמן שהוא קוצו של יוד יחסית למשך הזמן שהיו קיימים חיים על פני הכדור הזה, ואפילו רק פרק הזמן של האנושות, ואפילו רק פרק ההיסטוריה הכתובה, הצלחנו לחסל כמעט את כל משאבי העולם. תור הזהב של חיסול המשאבים תם, ואנחנו על סיפה של קטסטרופה גלובלית בכל תחום שהוא. עדיין אנחנו ממשיכים באותה דרך הרסנית. היערות ממשיכים להיכרת, הדגה ממשיכה להישלות, בארות נפט ממשיכות להיקדח למרות שעלות הקמתן והפקת הנפט מרקיעה שחקים, שלא לדבר על המחיר לסביבה. תוכניות לתחנות גרעיניות ממשיכות להירקם, פצצות גרעיניות ממשיכות להיבנות, הכל נבזז, נשרף, נחפר, מפוצץ לפיסות בתאווה אנושית חסרת רסן ושחר שתוצאתה אחת – אבדון.

צילום: xedos4 / FreeDigitalPhotos.net

חול. חול ים. חול ים הוא גם משאב יקר וסופי, אבל במפתיע צריך רק שקית קטנה ממנו לייצר כמות לוחות חשמל סולאריים שיכולה לכסות גג, ודרוש רק חלק מהגג כדי לספק את כל צרכי האנרגיה של בית ממוצע. אין חוסר במקום על גגות, וגם ניתן לפרוש תחנות כוח כאלו מחוץ לעיר. לא צריך הרבה מהן כדי לספק את כל צרכי האנרגיה שלנו. תחנות שעלות ההקמה והתחזוקה שלהן לאורך זמן בטלה בשישים מול עלות הקמה ותחזוקה של תחנות דלק או פחם או גאז, קל וחומר תחנות גרעיניות. תחנות שיהיו בעלות אפס סכנות זיהום רדיואקטיבי, אפס פליטה של גזי חממה.

אז למה לא עושים את זה? כרגיל, סתם בגלל אינטרסים צרים של גופים ולפעמים אנשים ספורים,  שמחזיקים בכוח ורוצים להמשיך להחזיק בו. הם מחזיקים בציפרניים כדי לסחוט – וכולנו משלמים את המחיר הקטסטרופאלי.

אבל תארו לעצמכם שיש דרך אחרת, שלא דורשת שום מלחמה גדולה, אלא קצת עיקשות, עמידה על העקרונות וקצת מעשה. דרך שתפתח לכם את הדלת למציאות האלטרנטיבית. דרך שמתחילה בצעדים קטנים של אנשים קטנים גדולים. כמו זרעים שנטמנים ונובטים ומתפתחים למציאות. אנשים קטנים גדולים המציבים לוחות סולאריים על הגגות והופכים להיות עצמאים, Energy Free. בד בבד הכתמים הירוקים מתפשטים, המגמה תופסת תאוצה, ולבסוף מגיעים למסה קריטית. תחנות כוח סולאריות נפרשות בנגב, מדינת ישראל נחלצת מהתלות במקורות כוח מזהמים ויקרים. מחיר האנרגיה יורד.

לא צריך לכרות יער עד כדי להכין רהיט

אנרגיה משמשת לייצור מזון, לבניה, ובעצם לייצור כל מוצר העולה על הדעת. לכן, מחירי המזון, מחירי המוצרים, מחירי הדיור יורדים. משפחות נחלצות מהעוני, ולבסוף יש שפע של אנרגיה. שפע של אנרגיה גם יביא לשפע של אוכל, שפע של מוצרים, הזיהום פוחת. היות ויש שפע של אנרגיה, אפשר להתרכז בייצור לא הרסני. לא צריך לכרות יער עד כדי להכין רהיט. אנרגית חשמל משמשת להתפלת מים, ולכן לא יהיה חוסר במים, להשקיית אדמה, לגידולים מתחדשים, ליער מתחדש שממנו מיצרים רהיטים ושגם סופג בגדילתו פחמן דו חמצני מהאוויר ומוריד את רמות גזי החממה. שפע של אנרגיה זמינה נקייה גם אומר שאפשר להשקיע יותר בתנאי גידול הומניים, בפרוייקטים של שיקום טבע, בבירוא שטחי מדבר.

רוצים צדק חברתי? חישבו על מצב בו אי אפשר לומר יותר שאין די משאבים כדי לדאוג לאוכלוסיות הנזקקות.

אחרי שבע שנים – החשמל שתצרוך יעלה לך קרוב לאפס

התנאים היום יכלו להיות הרבה יותר טובים אילו הממשלה היתה רואה בנושא זה את החשיבות שמגיעה לו. אבל גם כך, בתנאים הקיימים, הלוואה לשבע שנים להתקנת מערכת להפקת חשמל מהשמש לבית ממוצע לא תעלה יותר ברמת התשלום החדשי מאשר חשבון החשמל. אחרי שבע שנים – החשמל שתצרוך יעלה לך קרוב לאפס למשך כ-20 השנים שאחרי כן (אורך חיים של מערכת כזאת הוא כ-30 שנה).

לצערנו, הממשלה שלנו לא ממש הבינה או רוצה להבין את חשיבות הנושא. יש אנשים שכבר היום עושים זאת, אבל לקחת הלוואה לשבע שנים עבור טכנולוגיה שלא רואים על כל גג, בניגוד לדוד שמש, אינה מספקת די תמריץ. שבע שנים זה יותר מדי זמן. אמנם נקבעו מכסות יצור חשמל פרטי, וחברת החשמל מחוייבת לשלם לאזרח הקטן על ייצור חשמל, אבל לעומת מדינות אחרות, כרגיל, אצלנו זה קרה מאוחר ובקמצנות. לדוגמה, בצרפת, המדינה מעודדת את הנושא, כך שההשקעה מוחזרת בכשנתיים בלבד.

שנתיים הייתי לוקח מיד. אבל אצלנו כמו אצלנו, לנוכח מצב שאין ברירה, הדלקים הם אסון כלכלי ואקולוגי למדינת ישראל (ולעולם), המלחמות הקטנוניות עדיין סובבות סביב השאלה אם להקים תחנה פחמית או גז. במצב שצריך להכריז על צעדים דרסטיים בנושא זה ברמה של פרוייקט לאומי, כאמור מה שנעשה, נעשה מאוחר ככל האפשר ומעט ככל האפשר.

יכול להיות שלא מובן למה צריך לקטר על נושא שלא קיים אפילו בשולי הדיון החברתי-כלכלי היום. אבל זוהי בדיוק הבעיה, לפעמים הנושא הלא קשור הוא המפתח.

נ.ב.

זה לא טור קיטור וזה לא נושא סגור. האם אנחנו כולנו יכולים לעשות כאן משהו? האם יש לכם מידע על מערכות יעילות יותר זולות יותר? רעיונות ליבוא מרוכז / אישי / סיני? הצעות וביקורות בונות? כיתבו לנו בתגובות וגם למייל