סנדרה בולוק ומליסה מקארת'י חורכות את המסך

קומדיית הפעולה "עצבניות אש" ארוכה מדי, אבל שווה בזכות שתי שחקניות מדליקות, היסטריות ומשעשעות, שלא תרצו להיתקל בהן ברחוב חשוך

Print Friendly

[rating=3]

צמיחתה המטאורית של מליסה מקארת'י, מעין גרסה אמריקנית, נשית ומופרעת לירון ברלד ("ארץ נהדרת"), ממשיכה עם הסרט "עצבניות אש". זו הפעם השלישית שהיא מופיעה בסרט קולנוע במהלך ארבעת החודשים האחרונים. לאחר שהתמודדה על פרס האוסקר לשחקנית משנה עבור תפקידה ב"מסיבת רווקות", והפגינה בין לילה את נוכחותה הגסה על המסך, היא המשיכה לתפקיד הראשי בסרט "חשבון משותף", ומיד לאחר מכן גילמה תפקיד בלתי נשכח כמוכרת בבית עבוט ב"הנגאובר 3: חוזרים לווגאס".

הומור של רווקות. בולוק ומקארת'י

עכשיו מגיע תפקיד נוסף המותאם לשחקנית הגדולה (באופי ובמימדים): שוטרת הרחוב, שאנון מולינס. אליה מצטוותת זוכת האוסקר, סנדרה בולוק ("קרוב להפליא ורועש להחריד"), כסוכנת FBI חסרת חברים, העונה לשם שרה אשבורן. בניגוד לסרטי "באדיז", או זוג שוטרים גבריים העובדים יחד ("נשק קטלני", "שעת שיא" וכד'), השותפות כאן כרוכה בהומור לרווקות, אהבה לחתולים ורגעים סנסציוניים מלאי היסטריה מגדרית, באדיבותו הרבה של במאי "מסיבת רווקות", פול פייג.

בתסריט הבכורה של קייטי דיפולד (עשתה לעצמה שם ככותבת עבור סדרת הטלוויזיה "מחלקת גנים ונוף"), אשבורן היא סוכנת פדראלית חנונית ולחוצה, השנואה על ידי כולם במחלקה שלה. היא מאוד טובה בעבודתה, אבל אין לה כישורים חברתיים. כאשר מלחמת סמים בבוסטון מובילה לכמה מקרי מוות מחרידים, אשבורן נשלחת לעיר, ונתקלת בבלשית מולינס. גם היא אוכפת חוק חסרת כל מיומנות בתחום הבינאישי. בלית ברירה, הן חוברות יחד כדי להפיל את ברון הסמים המקומי, ובדרך עקלקלה גם מלמדת אותנו להכיר את משפחתה הבלתי מתפקדת של מולינס, כולל את אחיה (מייקל רפפורט, ("היום השישי"), שאותה הכניסה לכלא בשל עבירות סמים.

"עצבניות אש" עובר את המבחן הראשון של כל קומדיה: הוא משעשע. עם זאת, לא באופן עקבי, ולא עם האומץ שהיה ב"מסיבת רווקות". בנוסף, קשה מאוד לצחוק במשך שעתיים ארוכות, בייחוד כשהעלילה מסתעפת והתסריט סוטה מהעיקר. ניתן היה לקצץ מספר סצנות שנמשכו יתר על המידה.

מגיע לבמאי קרדיט, כיוון שהוא חושב מחוץ לקופסה בבניית סוגת הקומדיה: פעם נטען שבהומור הכול קשור בתזמון (טיימינג), אבל פייג מוכן לכופף ואף לשבור את החוקים, כדי שנוכל לגלות דרכים חדשות לצחוק. לא תמיד זה עובד, לפעמים זה גם קצת מוגזם (ראו מקרה ירון ברלד). כך למשל, אם יש מונטאז' שלהן כזוג שיכורות העושות מספר פעולות גוף מיותרות ועודפות על המסך, אזי התסריט הופך למרושל. במקרים כאלה, הצופה לעולם לא בטוח אם זה אכן כוכב טלוויזיה/קולנוע שלקח את זה יותר מדי, או שזו בחירה אסתטית.

זה לא משנה בסופו של דבר, כי בולוק ומקארת'י טובות יחדיו. יש להן כימיה סוריאליסטית הצולחת את הפגמים באישיות של כל אחת, והשילוב יוצר כמה רגעים בלתי נשכחים של בידור וצחוק. מתוך השתיים, מקארת'י זוכה לתפקיד הרבה יותר אגרסיבי. היא עצבנית, היא מקללת, היא גסה ויש אלמנט נוסף שאינו מוזכר – הגודל שלה. חוסר הרגישות הנלווית למשקל ב"עצבניות אש", מרענן בטירוף. הקהל מצפה לפחות לבדיחה אחת על חשבון המראה הפיזי שלה, אך זה לא מגיע. מסתבר, שעם כל המשקל והשיער הלא חפוף, לא מעט גברים מתחילים איתה במהלך הסרט.

עם שפע של זמן מסך לחקור את דמויותיהן של שתי גברות אלה והמקצוע הלוחמני שלהן, "עצבניות אש" מבטיח סרט שעשוי להיות שעתיים של הנאה. אם לא צחוק מתגלגל, אז לפחות חיוך מתמשך.

Print Friendly

על אודות שי שגב

שי שגב משמש כמבקר הקולנוע והטלוויזיה של מגפון. בעבר הרחוק למד קולנוע ותקשורת, ואף גמע קילומטראז' מכובד כבמאי ותסריטאי טלוויזיה. בשנים האחרונות משמש ככתב היין האלכוהול של Ynet, עורך מגזין יין וגורמה, מגזיני תעופה, תיירות ומלונאות מובילים. בעבר שימש כעורך הכלכלה והמזון של מגפון, עורך ראשי של מגזין הנדסת מים, כתב מסעדות ומבקר היין של ידיעות אחרונות, גלובס, מגזין Timeout ודרך האוכל. שגב כבר הספיק לכתוב ולערוך חלק מאתרי המזון, ביקורת המסעדות והיין המובילים בישראל, תוך היותו שופט יין ומזון בתחרויות בכל רחבי העולם. בזמנו הפנוי, מכהן כיו"ר ועדת היין של האקדמיה העברית ללשון. בזמנו הלא פנוי, משמש ככותב נאומים לבכירי ממשל ולראשי חברות בארץ ובעולם.
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, סרטים, תרבות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.