Skip to content

להיות או לא להיות דון ז'ואן

ליהוק משובח, תרגום משעשע והברקות בימתיות של הפילהרמונית הביאו לביצוע מעולה של "פלסטף", סוג של דון ז'ואן וגיבור האופרה של ורדי - על-פי שקספיר
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

מיד כשפצחו פלסטף ושני משרתיו בקינה הומוריסטית על מצבו הכלכלי הנואש – היה ברור לקהל שהפעם הוא צפוי לשלוש שעות של עונג רצוף בבנייני האומה בירושלים. "פלסטף" של ורדי על-פי "נשות ויזדור העליזות" ו"הנרי הרביעי" מאת שקספיר, היא לא בדיוק אופרה שגרתית של רצף אריות ושל דרמה המביאה לקתרזיס. היא עוסקת באשמאי הקשיש  "סר" פלסטף הכִּילַי –  אביר עני מרוד שמנסה "להתפרנס" מנשים. ליתר דיוק – מהזיות כאילו יצליח לשבות את ליבן וכך תוכלנה לכלכל אותו.

כולם בוגדים בכולם. "פלסטף". צילום: עודד ארטמן

וכך נפתחת האופרה בבית המרזח כאשר הוא שולח מכתב אהבה זהה לשתי גבירות אמידות –  אליצי'ה פורד ומג פייג'. אלא שכמו תמיד אצל שקספיר בכל קומדיה יש גם "חושםֹ". הפעם את תפקיד הגולם גילם הבעל שחש נבגד. הבריטון הנודע בועז דניאל גילם את תפקיד פורד בקול מרשים, אך למרבה ההפתעה עם אי ניקיונות. הנשים מתנקמות בפלסטף ומשליכות אותו פעם בסל כביסה לנהר התמזה ובפעם השנייה מזמנות אותו ליער ל"נשף פיות". רק כאשר הוא פושט את התחפושת, הוא מגלה שנבגד ע"י כולם.

 במקביל לרצף המהתלות ב"פלסטף" מתרחש מאחורי הקלעים רומן חשאי ואסור בין בתו של פורד לפנטון (המועסק ע"י פורד). תחת מסווה הם נישאים למורת רוחו של פורד –  האב מופתע. וכך חוגג פלסטף את ניצחון נקמתו – "צוחק מי שצוחק אחרון" הוא שר בחדווה.

 מי שכבש את הבמה היה הבריטון האיטלקי המשוחרר, פאולו גבנלי, שגילם בקול עשיר, בכישרון דרמטי ובהומור נדיר את תפקיד "דון ז'ואן" נוסח פלסטף. עזר כנגדו היו הטנור הבריטי אנתוני שגילם את בֵרְודוּלפוֹ כאילו נולד לתפקיד, והבס המשוחרר ומלא ההומור מאוריציו מוררו בתפקיד פיסטולה – חד פעמי!

אך מעבר לכל היה ברור שהגיבור הראשי כאן הוא ישראל אובל בתרגומו המשעשע, שהבליט את שלל ההברקות המהוות בעצם את האופרה "פלסטף". וכמובן  זובין מהטה, שהיה הפעם לא רק מנצח אלא גם שחקן, שהקפיד על ביצוע רתמי מדויק ומענה חריף של הפילהרמונית למהתלות של הזמרים.

הפילהרמונית במיטבה. צילום: עודד ארטמן

לא לכל הזמרים קולות גדולים. לסופרן אווה מיי, שגילמה את תפקיד אליציה פורד בחן וכישרון משחק קונדסי, היה קול קטן מדי לתפקידה והיא שרה לרוב מעל לרגיסטר הטבעי שלה. לזמרת המצו אנה מריה קיורי, בתפקיד הגברת קוויקלי,  היה קול עשיר ועתיר גוונים. קול  מושלם ביופיו היה לסופרן יקטרינה סבדובניקה בתפקיד בתו של פורד, ננטה,  כשבן זוגה פאולו פנלה מרשים בתפקיד המאהב בקול bel canto מושלם.

 שירת הקוורטטים וההרכבים הגדולים והאיזון בין קולותיהם – היה מושלם. ההברקות הבימתיות הצנועות הוסיפו נופך קומי למהתלות. כך למשל המניפות הצבעוניות (צהוב/אדום/כחול) העקבים ועגילי הענק  האדומים, השכמייה הכסופה הזוהרת, שעטה פלסטף ה"גנדרן", והצעיף שכיסה אותו במערכה האחרונה – כמה קל להגיע לרמת שלמות מופתית דווקא עם בימוי מרומז ולא עם בימוי כבד שמעלה על נס "אידיאולוגיות" של בימויים מודרניים .

התזמורת הפילהרמונית הייתה במיטבה: לא רק דרדור התופים, הקונטרבס והצ'לי כאשר הסערה "מתבשלת", אלא גם הסולו של הגיטרה, והנבלנית שליוו את ננטה בארית האהבה שלה. למרות רגעים של אי-ניקיונות מיותרים בקרנות  או העדר לכידות בנגינת התזמורת וצליל חיוור מדי למקהלה – התבשיל היה "צלוי היטב", כלשונו של פלסטף עצמו.

בכל המולת מעשי הקונדס שלט זובין מהטה ביד רמה ובזרוע שהקפידה על ריתמיות וצליל מלא ברק – ובעיקר על הבלטת מורכבותה של האופרה הגאונית של ורדי, שהיא אמנם רצף מהתלות אך גם מלאת לעג מריר לכל ערכי הכנסייה ה"מקודשים". מאידך, יש בה מקום גם לזוג אוהבים צעיר הנישא בחשאי מתחת לאפו ולמורת רוחו של האב. או כפי ששרים כולם בפוגה החותמת: "כל העולם הלצה/ וכל אחד נולד ליצן/ צוחק מי שצוחק אחרון".

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן