התרגשתי עד דמעות כשראיתי את הדימוי בהזמנת הפייסבוק לאירוע שיח גלריה של התערוכה "ביניים" של האמנית הירושלמית עינת עריף-גלנטי. מזמן לא ראיתי דימוי מכמיר לב כל כך. מדהים ברכות הפריכה והחושנית של צבעיו, וההתמוססות המתמזגת של קוויו. הזכיר לי במשהו את החווייה המדיטטיבית מעבודותיו של מארק רותקו.

אצל עריף-גלנטי צבע נוגע בצבע כמעט כמו מעשה אהבה. כמו דימוי מופשט אירוטי, פואטיקה של אור שבה צהוב מלטף כתום ולוחש לאדום. הדימוי לקוח מתוך עבודת וידאו בשם "מדבר אדום", שצילמה  מתוך ארבעה ציורים כמעט זהים שיצרה בצבעוניות משתנה שמתחלפת בתנועה כמעט בלתי מורגשת. הצייר גבי בן זנו שראה את הדימוי ששיתפתי בדף הפייסבוק שלי כתב מתחתיו: "מהפנט".

כבר מזמן רציתי לראות את התערוכה החדשה של עינת עריף-גלנטי. שיח הגלריה היה הזדמנות מצויינת .
האוצרת והאמנית בחרו להתיישב דוקא מתחת לעבודת הוידאו הנפלאה "מדבר אדום". שמזכירה מאוד את עבודה הפואטית של שדות הצבע של מארק רותקו. עבודה מאוד רוחנית. אפשר לצפות שוב ושוב ולרחף ביקום הצבעוני ובחלל האינסופי שלה. לחוות מושגים פילוסופיים כמו חלופיות הזמן. כמו הרפטטיביות של עונות השנה בטבע. חורף, קיץ, סתיו אביב. העולם משנה את צבעיו. וגם המדבר האדום, שלדברי עריף גלנטי נתן לה השראה לעבודה הזאת.

הדימוי מתאים מאוד לימי הקיץ החמים של ירושלים, על סף המדבר. בקטעים מסויימים של הווידאו זוהי ירושלים של זהב, מופשטת לגמרי, עם שקיעה אדומה. יעל מישייקר שהכרתי בתקופת לימודי האמנות באוניברסיטה, סיפרה שהיא חווה משהו מאוד אירוטי בתמונה. ובאמת יש בדימוי צבעוניות מפתה המשתנה באיטיות בלתי מורגשת שנוגסת בלב ברכות ובחמדה שלא היתה כמוה.

תמר גיספאן-גרינברג, האוצרת, סיפרה שזיהתה איזה שהוא שינוי, אולי גם מהפך שחל ברוח העבודות של עינת עריף-גלנטי. שאותו היא בחרה להציג בתערוכה. מה שמחבר בין העבודות – חלקן צילומים, מיעוטן עבודות וידאו, ויש גם רישומים דיגיטליים – זה הנופים המינימליסטיים. הדימויים אוצרים בחובם, חווייה של שימור רגע מיוחד של יקיצה. בין לבין.

לדברי האוצרת במרכז התערוכה, ניצבת עבודת הווידאו "כמעט", 2009 . עבודה זו מתעדת את רגע היקיצה של האמנית עינת עריף-גלנטי, שלב ביניים הנע בין שינה לערות. שלב זה, כשם התערוכה, הוא עיקר עניינן של מקבץ עבודות הווידאו והצילום בתערוכה. בעבודות נחשפים במקביל מצבים סותרים כדמיון ומציאות, סטטיות ותנועה, מבטים מתנגשים בין מופשט ופיגורטיבי, קונקרטי וחלומי, גשמי ורוחני , המשמרים את המתח הקיים, ברגעי מצב של ביניים.

יש דימויים מתוך המרחב הביתי האינטימי שחושפים חיבור עדין של טקסטורות. שקית תה בכוס, שנראית כמו סמטה חשוכה, מוארת קמעה. ומנגד שדה חיטה חרוש, שנראה כמו בד קורדרוי. נופי חוץ, ונופי פנים שפותחים לנו חלון לנופי הנפש של עינת עריף גלנטי. בעבודות שלה דברים מקבלים משמעויות חדשות דרך נקודת המבט האישית והחשיפה של עדשת המצלמה שלה. החוויות החזותיות היפהפיות שלה לא נשארות אצלה בבטן . היא מצליחה להעביר אותן הלאה, ולרגש את הצופים.

עריף-גלנטי חושפת במבט אינטימי את הטקטיליות של הדברים. ומזמינה אותנו לממש וללטף את הטקסטורות החושניות. העין נעה בסקרנות ובוחנת את השינויים ואת המפגשים העדינים בין הצורות והמירקמים של המשטחים.

מרתק אותה מאוד לראות איך צבע נוגע בצבע. איך הדברים נפרדים ומתחברים יחד לישות אחת ביצירה שלה. דבריה מעלים בזכרוני את קופסת כדורי הצמר הצבעוניים של ואן גוך שניסה לבדוק איך צבעים משפיעים אחד על השני, ואיך הם מתחברים זה עם זה.

מאז שילדה את בנה הבכור ב-2003 היא פתאום קלטה את הדואליות של העולם. בדומה לתהליך הלידה, העולם נחצה פתאום לשתי ישויות מתוך ישות אחת . בעבר היא היתה מארגנת ריבוי של פריטים אל תוך יצירות דחוסות של טבע דומם. מתוך נסיון להשרות סדר. מתוך תשוקה לשליטה מוחלטת על כל פרט.

בתערוכה "ביניים" יצירותיה מוגשות במינעד רגוע יותר. גם של צבעים וגם של אובייקטים. האמירה שלה היא אמירה שקטה ומינימליסטית שנאמרת בלחישה. כבר אין לה עניין להתפלסף ולהתכתב עם תולדות האמנות.

בתשובה לשאלתי על מידת החשיפה שלה לפילוסופיה זנית, ולאמנות יפנית, היא מודה כי בהתחלה לא היתה מודעת לפילוסופיה של ציורי הזן, ושל אתסטיקת וואבי סאבי, ועל סוד הצימצום היפני. אבל, כשנחשפה לסוג האמנות הזה, היא מאוד התחברה אליו. אמן נוסף שהשפיע מאוד על יצירתה הוא אורי רייזמן עם הנופים הכמעט מופשטים שלו.

יש בשינוי המתחולל ביצירתה ביטוי למעבר מן הפילוסופיה המערבית הרציונליסטית שאולי כוננה על יד פרמינדס היווני שהכריז: "היש ישנו והאין איננו", אל חשיבה אחרת. מזרחית יותר.  אצל עריף. היש והאין ישנם באותה מידה. והם מדברים זה עם זה, נוגעים זה בזה, תלויים בזה בזה, ומכילים זה את זה. בדיוק כמו היין והיאנג הסיני, שאומץ על ידי היפנים. הגברי והנשי, השמש והירח, ועוד ניגודים. היצירה שלה יותר קרובה לפואטיקה של אריסטו , שהגדיר את היפה כאחדות בתוך ריבוי. או אולי היא מבטאת את הפילוסופיה של הגל, גיאורג פרידריך, שהסביר את העולם ואת ההתפתחות ההיסטוריה בתוכו כשלבים ותנועה בין תזה, אנטי-תזה, וסינטזה.

אני מגלה ביצירה הפילוסופית החזותית של עריף גלנטי את יסוד ה"מא" עקרון מרכזי באתסטיקה היפנית. זהו אלמנט הריק. הרווח הנטען במשמעות. האין שישנו. עקרון שמוסבר כבר אצל אבי תיאטרון הנו זיאמי, ממשיך אצל פילוסוף הזן סוזוקי, ומופיע בכתבי האדריכל הפילוסוף היפני קישו קורואקאווה.

שיחתן של האמנית והאוצרת הובילה לדיון מרתק בשאלה האם יצירת אמנות, לאחר שיצאה למרחב הציבורי, כבר מופקעת מרשותו של היוצר, והיא כבר לא בידיו יותר, אלא פתוחה למשמעויות שאנשים שונים, הצופים והמבקרים בתערוכה או במוזאון מעניקים לה? האם היא הופכת בעצם לרכושם האיטלקטואלי של הצופים?

בדיון הוזכרה המסה של רולאן בארת' "מות המחבר" שטוענת שלאחר שהיצירה שהגיחה לאוויר העולם, היא כבר איננה שייכת ליוצרה.  ואני חושבת, בהשראת האתסטיקה היפנית, כי גם כאן האמת נמצאת באמצע. במצב הלימבו של הביניים, שמאפיין את היצירות בתערוכה. היצירה מתכוננת ברווח שבין האמן היוצר, שיצר וברא אותה, ועיצב את כל הסממנים החזותיים שלה, לבין המתבונן. היופי הוא גם בעיני המתבונן. משמעות היצירה היא במירווח שבין הערכים הריאליים של היצירה כאובייקט פיזי, לבין אינספור הפרשניות שכל המתבוננים בה יכולים להעניק לה. עוצמתה של יצירת אמנות, טמון בהקשרים האינטר-טקסטואליים שהיא יכולה לעורר בקרב הצופים, והפרשנויות הרבות והמגוונות בעולמות תוכן שונים שהיא מעוררת.

התערוכה: ביניים, עינת עריף-גלנטי
אוצרת: תמר גיספאן-גרינברג
נעילה: 10 באוגוסט 2013, בית האמנים ירושלים