במצרים מלחמת האזרחים עולה מדרגה בעוד שכאן, באזורנו, אמורות להתחדש שיחות השלום בין ישראל לבין הרשות הפלסטינאית. גם בסוריה המלחמה רחוקה מלהסתיים. מה אנו אמורים ללמוד מזה על עצמנו?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
הכותרות בסוף השבוע האחרון מדברות על החמרת מלחמת האזרחים בסוריה. במקביל, ההתנגשויות האלימות בין אנשי האחים המוסלמים לבין תומכי הצבא במצרים מקצינות ומספר ההרוגים והפצועים עולה. הדבר מגביר את החשש כי מצרים מידרדרת למלחמת אזרחים של ממש, בדומה לזו המשסעת את סוריה לגזרים כבר יותר משנתיים וחצי.
כותרת אחרת, שונה במהותה, מדברת במהלך השבוע האחרון על כך שישראל והרשות הפלסטינאית אמורות לחדש השבוע את שיחות השלום ביניהן, אחרי כשלוש שנים של נתק מוחלט בין שני הצדדים.
שני עולמות ניצבים מולנו, שתי תפיסות חיים: האחת תומכת באלימות, בהגנה, במלחמה; השנייה, נושאת את דגל הכבוד, הפתיחות, שיתוף הפעולה. האחת מנתקת, מחרימה, הורגת; השנייה מדברת, מכבדת, מאפשרת.
אילמות מובילה לאלימות
כמו מצרים וסוריה כך גם אנחנו, בתוכנו ובחיינו הפרטיים. נמצאים במלחמה כזו או אחרת הבאה לידי ביטוי בכעס, שיפוט, רצון (וניסיון) לנקום, או שילוב כזה או אחר של כל הרגשות הללו יחד. אנו פגועים ואז מבקשים לפגוע, מבלי שאנו מבטאים באמת את מה שאנו מרגישים.
זו אחת הבעיות הקשות ביותר בעולמנו, העובדה כי אנו לא מסוגלים לומר במילים את מה שאנחנו מרגישים. חוסר היכולת הזה נובע מתוך העובדה שפעמים רבות אנו לא יודעים מה אנו מרגישים. אנו גדלים בחברה בה הרגשות מודחקים וההיגיון נערץ, וכתוצאה מכך ישנו מרחק כזה או אחר בינינו לבין הרגשות שלנו; כך שגם במצבים בהם אנו כואבים, פגועים, מפחדים, מרגישים אשמים, מתביישים ו/או עצובים, אנו לא יודעים לדייק ולומר מה אנו מרגישים.
למציאות זו ישנה תוספת המחזקת את האתגר הטמון בה. אנו חיים בחברה בה לדבר על מה אנו מרגישים, להיות פגועים או כואבים, נחשב לסימן חולשה. מאחר ובשדה הקרב החברתי איש אינו רוצה להפסיד, את החולשה כולנו לומדים להסתיר.
כך, גם אם אנו במצב טוב יחסית ויודעים מה אנו מרגישים, פעמים רבות אנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחשוף את הכאב, המקום הנחשב חלש. כתוצאה מההשתקה העמוקה הזו, מהאילמות הפנימית, אלימות הופכת להיות המוצא שלנו. דרך לבטא את הסערה המתחוללת בתוכנו מבלי לחשוף את פגיעותנו, דרך ההורסת מערכות יחסים בין אנשים, בין עדות, בין עמים ובין מדינות.
שיחה מובילה לרווחה
אל מול המציאות האלימה המשתקפת באירועים סביבנו, העובדה כי ישנו מאמץ ליצור מחדש דיאלוג בין ישראל לבין הרשות הפלסטינאית היא ביטוי לאנרגיה אחרת בעולמנו; כזו המאמינה באפשרות של שלום, כבוד ושיתוף פעולה, שאינה מתייאשת גם כשהמציאות מעוררת יאוש.
האנרגיה הזו באה לידי ביטוי בג'ון קרי, בעיקר, המצליח – יש לקוות – לעורר אותה גם באלו המסרבים עד כה לדבר אחד עם השני. אך היא נמצאת גם בתוך כולנו; אותה אמונה נחושה, שאינה מרפה, המבקשת ליצור שיתוף פעולה גם במקום הכואב ביותר.
קול האמונה בתוכנו מדבר כל העת, דוחף אותנו להאמין במה שאפשר במקום להיכנס לכאב ולפחד האומרים "אי אפשר". במקרה זה, האמונה מעוררת אותנו לדבר, ומי שמבקש ללמוד על עצמו דרך המציאות, כדאי שישים לב להשתקפות זו.
כלומר, לבדוק היכן כדאי ואפשר ליצור שיחה בחיינו אנו, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אנשים הנמצאים בחיינו. היכן אנו רגילים להימצא במלחמה, והיכן אנו יכולים להתחיל לדבר מחדש.
זה דורש מאיתנו לא רק אמונה אלא גם לבנות מחדש את היכולת לחשוף את שעל ליבנו, את הכאב העמוק ביותר שלנו. לאפשר לעצמנו מרחב להתבטא, מבלי לרדת על עצמנו, מבלי לשפוט את עצמנו – ואת מי שנמצא מולנו.
הסיכוי לשלום חיצוני, בין מדינות ועמים, יכול להתממש רק אם לאט לאט נלמד לדבר מחדש ולהתפייס, כל אחד בתך עצמו, בחייו, בעולמו.