Skip to content

ארצישראל הביסה ללא תנאי את מדינת ישראל

יש עתיד לא הרכיבה את הממשלה, אבל קבעה מי יהיה בה ומי לא. לפיד התעקש להשאיר את החרדים בחוץ, וכרת ברית אחים עם האנשים הכי רחוקים מעולמם של מצביעיו: הכיפות הסרוגות, המתנחלים. ומי שמחפש את הכסף ימצא אותו קבור חמש דקות מכפ"ס. הציונות אאוט - הציונות הדתית אין
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

הניצחון של ש"ס והחרדים בבחירות לרבנות היה הישג זמני בלבד, ניצחון אישי של דרעי ושל הרב עובדיה יוסף, שרק דחה מעט את הקץ. מכה קלה בכנף של בנט. עוד נגיע אליו.

אבל בואו נדבר קצת על החרדים. החרדים מעצבנים אותנו. הם מעצבנים אותנו בלבוש שלהם, בהתבדלות המופגנת שלהם, בזה שרבים מהם לא לובשים מדים צבאיים, ביחסם לנשים, ביחסי הטפילות שלהם עם השלטון. הם תוקעים לנו אצבע בעין, אבל הם לא באמת הבעיה שלנו. כמה הקצבות שלא ייקחו, כמה שלא ישרתו או לא ישלמו מיסים או לא ישתלבו בחברה ובשוק העבודה, הם די שקופים מבחינתנו. רחוקים מחיי היומיום שלנו.

החרדים תומכים מהצד (צילום: טלי גרופית)
חרדים. בולטים לעין. מעצבנים (צילום ארכיון: טלי גרופית)

לחרדים אין יומרה ולא רצון To take over. הם לא כאן בשביל לשלוט. יש ביניהם מיסיונרים ומחזירים בתשובה, אבל זה בקצוות. הם לא מציגים אלטרנטיבה לנו. למי שאנחנו. לזרם המרכזי שהוא אנחנו. החרדים פשוט לא באים לנו טוב בעיניים; קל לתלות בהם את תחלואי שוק העבודה, את הגירעון התקציבי, את התפוקה הפוחתת, את הירידה בתל"ג, את יוקר המחייה בגלל מחירה המופרז של הכשרות והשפעתה על מחירי המוצרים ויוקר המחייה. הם מעצבנים אותנו.

אבל גם זה לא העיקר. כי האמת היא שהחרדים הם המגזר הכי עני בחברה (יחד עם הערבים,   והתחרות צמודה), וגם אם כולם כאיש אחד היו רוצים לצאת לעבוד – אין בנמצא עבודה עבורם. כי  תכלס, אין מספיק עבודה גם בשבילנו – אז צאו וחשבו כמה מעט עבודה תהיה לעוד כמה עשרות אלפים שיצטרפו למעגל המחפשים מהיום למחר.


ייאמר מיד: החרדים תרמו רבות לתיעוב כלפיהם

לא שהם לא תורמים לכך, אבל האתוס הציוני מנציח את ההתבדלות שלהם. השירות הצבאי כחזות הכל, התיעוב האימננטי כלפיהם של הציונים הוותיקים – יוצאי רוסיה בעיקר – שהגיעו לכאן בעליות הראשונות. האתוס הציוני הקדום בז למורשת החרדית של מזרח אירופה. לחיי החצרות. המתיישבים לעג לרבנים. תיעבו אותם.

גם הוא מעצבן אותנו. ח"כ ליצמן (צילום: אתר הכנסת)

כי החרדים הם מטרה מסומנת. קלה. הצווחנות המתבכיינת שלהם, קריעות השמד, ההצגות הפומביות – מהאזיקים על הדוכן ועד לקריעת דש החולצה – קורעים אותנו מצחוק.

ובדיוק כמו האגדה על הפוט-נוט ש"הנימוק לא משכנע, להרים את הקול" (זה באמת היה ברל כצנלסון?), ככה שוב ושוב כשהכול מתחרבש יביאו הלפידים התורנים את הפורושים שלהם. ופעם אחר פעם זה עובד. כמו שעון, כמו במחזה מתוזמן ומתוזמר.

וזה כמובן מאוד משעשע אותנו: הלפיד מקצץ בקצבת הילד החמישי, מאיים בשלילת קצבה לישיבה חסרת משמעות על הר בלתי מוכר, שולף מנטרה שחוקה על צבא ושוויון – והמקהלה ברקע צווחת און קיו. כפיים.
אבל בזמן שצחקנו והתמוגגנו מהשפלת הפורושים, האייכלרים והליצמנים – בזמן שנמנמנו – יש מי שמושך את השמיכה מתחת לישבנים שלנו.

רמז: אלה לא החרדים.


אחים לנשק (או: גוש בגרון)

כ-600 אלף ישראלים חילונים, מתונים, שוחרי שלום ברובם, ביניהם רבים בעלי השקפת עולם שמאלית למהדרין, הלכו לפני 7 חודשים לקלפי בעקבות חלום. נולד להם חלילן מעוצב מרמת אביב, חילל להם והם קמו והלכו אחריו. מאות האלפים הלכו אחרי הבטחה של שינוי, של חילון, של נורמליות, של עבודה נעימה ופרנסה טובה ויומיום של שפיות. הם חשבו שמישהו סופסוף יגלה להם איפה הכסף והאמינו לאלה שהבטיחו שהם באו לשנות.

אנחנו לא עומדים בזה יותר. לפיד (צילום: דן בר דב)
ייצג את התקווה. לפיד (צילום ארכיון: דן בר דב)

אז הלכו כ-600 אלף אנשים חילונים, הרבה גברים ואולי יותר מזה נשים, חופשיים ומשכילים ומתונים – הכל מעל הממוצע – ושמו במרכז קבלת ההחלטות את גוש אמונים.

כ-600 אלף מצביעות ומצביעים חילונים הצביעו לפיד – וקיבלו אותו בחבילה עם בנט (ע"ע רסיס בישבן, לשעבר מנהל לשכת נתניהו, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע).

הצביעו עפר שלח וקיבלו ניסן סלומיאנסקי; הצביעו יעקב פרי וקיבלו אורית סטרוק; הצביעו יעל גרמן וקיבלו אורי אריאל במשרד השיכון. מישהו אמר חתול ושמנת?

הם הצביעו בשם מדינת ישראל; הצביעו כאזרחי מדינת ישראל – וקיבלו את ממלכת ארצישראל. הם נהרו להצביע ברמת אביב, רמת השרון, הוד השרון הרצליה – קיבלו בגדול את תפוח ויצהר וקרית-ארבע.
לפיד, ביצר לאו בר כיבוש של נקמה, התנשאות, תיעוב, זלזול, תאוות נקם שאותה ירש (כך נראה) מאביו – חתך לנו את האף בשביל לנקום בפרצוף. בני-ברק אאוט – קדומים אין. העיקר שלא יימצא ולו חרדי אחד בתמונה המסורתית אצל הנשיא.

נכון, יאיר לפיד לא הקים את הממשלה הזאת – אבל הוא קבע לבדו (עם יועציו) מי יהיה בה, ובעיקר מי לא יהיה בה. מעשהו הוא מעילה קשה, בוטה, באמון של מצביעיו: הוא כרת ברית אחים עם האנשים הכי רחוקים ממצביעיו ותומכיו.

וכך, תיזכר הכנסת הזאת, תיזכר הממשלה הזאת, תיזכר בעיקר המפלגה הזאת, כמי שהשפילה זרם אחד – לא הכי חשוב ולא זה שיקבע את גורלנו – רק בשביל להאדיר, בעצם כמעט להציל, את הזרם שבקנאותו העיקשת והעיוורת מאיים על קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, ובכלל.

כי החרדים אולי מעצבנים אותנו, עולים לנו לא מעט, לא ממש משתתפים בנטל – אבל כדברי המשורר בנט, הם גוש בגרון (סליחה, הם לא רסיס בישבן?) שאפשר לחיות איתו. אפשר לשרוד איתו. אפשר לשרוד אותו. עם הגוש האחר – גוש האמונים – אנחנו צועדים בגאון אל התהום. עם הגוש הזה, עם הרסיס הזה (לא, ממש לא בישבן, הרבה יותר קרוב ללב) – לא נשרוד.


שתי מדינות לשני עמים או דרום אפריקה של המזרח התיכון

הצביעו יש עתיד - קיבלו בית יהודי (צילום ארכיון: דן בר דוב)

נכון שעל החטא הקדמון לא אחראי לפיד. הוא היה נער צעיר כששמעון פרס, בעורמה, מתחת לאף של רבין ועל אפו וחמתו, אפשר ללווינגרים, לחנן פורתים ולשאר המרקדים על הגבעות להשתלט על בית הדסה בחברון ולהתנחל במתחם סבסטיה. בגין ויורשיו זכו מן ההפקר והשאר שייך להיסטוריה.

ומאז הזנב מכשכש בכלב.

הם, המתנחלים, משוכנעים שהם החלוצים האמיתיים. הם ורק הם מלח הארץ. הם ממלאים את היחידות הקרביות. בעיני עצמם הם גואלי האדמות של הזמן החדש. אבותיהם היו היהושע חנקינים שהפכו את  ממשלות הליכוד לקרן הקיימת וקרן היסוד של הרי יהודה וגבעות השומרון. לפעמים כחוק, פעמים רבות ברמייה. לעיתים ברשות הממשלה, בדרך כלל בקריצה ועצימת עין, פעמים רבות בלי דין ובלי דיין. אבל מה עוד חדש?

וכמה שהם מתנשאים. בעיני עצמם הם הכי טובים, הכי אמוניים, אין פטריוטים מהם, אין מסורים מהם לעניינה של (ארץ) ישראל. "המדינה"? נו טוב, זה עניין קצת יותר מורכב. היא בסדר כשהיא נכנעת לגחמות שלהם. היא הריבון בעירבון מאוד מוגבל. כשזה מסתדר להם – הממשלה שלחה אותם; כשאותה ממשלה עושה קולות מדומים שיש לה איזו בעיה קטנה איתם – היא לא מוסמכת. לא לגיטימית. כי הכנסת והממשלה הן נסיבות פוליטיות מזדמנות, בעוד שהם מייצגים את השכינה. את הנצח. להם יש אלוהים.

אבותיהם מולידיהם, אנשי הספרא והסייפא של הפועל המזרחי והמפד"ל, אנשי הקיבוץ הדתי ומושבי העובדים, ידעו לשלב תורה ועבודה. והיום? היום זה בעיקר אמונה ואדמה.

הקצינים המצטיינים שלהם ממלאים את כל שדרות הפיקוד והקצונה של צה"ל ועושים קריירות צבאיות מפוארות – אבל פרנסיהם איימו שוב ושוב במשבר ושבר אם מישהו יפגע חלילה בפרה הקדושה שלהם: ישיבות ההסדר. הצבא קדוש, אבל בתנאים שלהם. שערה לא נפלה מראשיהם של ראשי הישיבות המסיתים – מתחילת שנות השבעים ועד היום. העיקר שההסדר ישרוד. למה? ככה. כי ככה הם החליטו. הם הריבון.

טייסים שמאלנים? בוגדים כמובן; ראשי שב"כ שחזרו בתשובה? הזויים ומזגזגים; קיבוצניקים קרביים? אוכלי שפנים ובועלי נידות מופקרים; עירוניים קרביים? לא מתו מספיק מהם (ספירת המתים המחרידה של ח"כ אלעזר שטרן); גויים רחמנא לצלן שנהרגו בשירות הצבאי? שייקברו מחוץ לגדר.

ארץ ההתנחלויות (צילום ארכיון: ויקיפדיה)


יישות מדינתית עצמאית שממומנת ומאובטחת על-ידי הממלכה

אנשי ונשות ארצישראל חטפו, חמסו ורמסו את אנשי ונשי מדינת ישראל. הם מקדשים אדמה על אדם ומבדילים בין דם לדם; מבחינתם אין כיבוש, הם בכלל לא מבחינים בו; הם לא מכירים בסמכות הריבון; הם קובעים לעצמם את החוקים. וגם כשהאנרכיה שהם עצמם יצרו ועודד קמה עליהם (פורעי נוער הגבעות, פושעי המאחזים) – הם מיתממים: "מה אנחנו יכולים לעשות? אפילו המשטרה לא יכולה. אפילו הצבא חסר אונים…". כן, ממש. מחר נביא פלוגה לשמור על האנטנה. ומה זה כבר 100 עצי זית עקורים. אלה כולה פלסטינים. "מקומיים", הם קוראים להם, ואפילו לא מזהים את האירוניה הנוראה. עוד שדה שרוף? כסף קטן. הערבים מבינים רק כוח, לא?

הם הריבון בשטח: מתקציבים ייחודיים לכבישים ייעודיים; מחיילי מילואים שמגויסים לחודשים בשביל לשמור על אנטנות ועד ג'יפים משוריינים שמסיעים ילדות לחוגי בלט; הם קובעים היכן ימוקמו המחסומים ומחליטים איזו מהומת אלוהים הם יקימו כאשר מחסום או בריקדה מוזזים שלא ע"פ דעתם וללא הסכמתם.

והמדינה רוקדת לצלילי החלילית שלהם: מהחלטות הממשלה ועד חוק ההסדרים; מתקציבי ישיבות ההסדר (הר ברכה? יצהר? קריית-ארבע?) להקצאת גדודי מילואים לשמירה והסעה; מכבישים עוקפים לגדרות ביטחון; מהאולפנה באיתמר לאוניברסיטה באריאל.

15 דקות מהמקום שבו נכתבים המשפטים האלה מתקיימת יישות חיצונית. זרה. יישות מדינתית עצמאית שממומנת על-ידי הריבון, אבל אינה כפופה לו. היא ניזונה מהממלכה – ובזה לה בראש חוצות.  היא ישות מדינתית שמבוססת על ציווי עליון, על הבטחה קדושה; ישות שמונעת בידי כוחות עליונים וממומנת על-ידי אנשים תחתונים. קרי: אנחנו.


אז איפה הכסף? הוא קבור חמש דקות מכפר-סבא. שלוש דקות מירושלים

אז יאיר, תקשיב: אין כאן שום בעיה של כסף. הגירעון מדומה. פיקציה. אנחנו המדינה הכי עשירה בעולם. יש לנו מקורות מימון שאין להם קץ. יש לנו את כל הכסף בעולם. לא חסר לנו שקל או דולר. אנחנו בעודף היסטרי. אז איפה הכסף?

המרכז האוניברסיטאי אריאל. אקדמיה פוליטית (צילום: אתר המרכז)

בין השנים 1967 ו-1982 שלטה מדינת ישראל במרחבי מדבר סיני העצום. הרבה מאוד צבא ישב במדבר. כמה וכמה שדות תעופה נבנו ותחוזקו שם. אינספור בסיסים צבאיים. מאחזים, התנחלויות וערים נבנו בשני קצוות המדבר – מימית ועד אופירה. בחודש אפריל 1982 הושלם פינוי המדבר והצבא – אחרי שכל היישובים שנבנו שם נהרסו עד היסוד. כמה מיליארדים נשפכו שם? על הבנייה, על הפינוי ועל ההריסה?

נמשיך: מתישהו באמצע שנות השבעים החליטה המדינה שהדבר הכי הגיוני וסביר זה להקים משהו כמו 20 יישובים בלב רצועת עזה ולאורך החוף שלה. וככה, ידה-ידה-ידה, לקראת סוף שנות האלפיים, אחרי מי יודע כמה מיליארדים, צבא, בסיסים, שמירה, אבטחה, הסעה והון עתק של פיצויים – אין יישובים ישראלים ברצועת עזה. וכבונוס נופנפו עוד 4 התנחלויות קיקיוניות בצפון השומרון. כמה מיליארדים נשפכו בהרף העין הזה? מי בכלל סופר.

חומת ההפרדה מכירים? את התוואי שלה מכירים? גבולות 67 מכירים? כמה שילמנו עד שנבנתה הגדר? וכמה שפכנו על השב"כ וסוכניו ועובדיו וכלי העבודה שלו עד שקמה הגדר? וכמה פעמים הוזז תוואי הגדר כי מישהו ניסה להתחכם? וכמה היא עוד תעלה עד שהיא תשב במקום היחיד שייתכן? שיהיה מוכר? אם בכלל? כמה מיליארדים נשפכו מספטמבר 2000 ועד היום על הטירוף המטורלל הזה? כן או לא גדר? כמה שב"כ? כמה סוכנים? כמה מחסומים? כמה הון עוד יישפך?

ועוד לא דיברנו על הקרקע שמחולקת בחינם מעבר לאותו קו ירוק נשכח; ועל המיסים שמבקר המדינה – האיש של שרה – אמר במו פיו שהממשלה פשוט לא גובה; ועל הבתים המסובסדים; ועל עשרות היישובים המבודדים שכל אחד מהם זקוק לתשתיות; למוסדות חינוך; לגני ילדים; להסעות; לאבטחה.

שאלה מאתגרת לכלכלנים: מישהו יכול לסכם את הסכום – בשקלים או בדולרים – שמדינת ישראל שפכה מעבר לקו הירוק בין יוני 1967 ליולי 2013? יודעים מה, אפילו בניכוי העלויות על אותם אנשים ואותם בתים ואותם הוצאות שיכון ומחייה שהיו עולים אם לא היו שטחים בעולם. כמה הוצאנו בעודף? כמה היינו יכולים לחסוך לחינוך? לתרבות? להשכלה? לתשתיות? לתחבורה? לצמיחה?


הציונות זה יש"ע – יש"ע היא הציונות

ולפני סיום, שאלה קטנה על מילה גדולה: "ציונות". מתי כל המפעל הציוני כולו עבר מזרחה את הקו הירוק ושויך בלעדית לטרשי יהודה ושומרון? האם זו הארצישראל היחידה המוכרת לאנשי האמונים? מתי באחרונה שמענו על התנחלות חדשה שהוקמה בנגב? בגליל? לא דיברו כאן לפני כמה וכמה שנים על ייהוד הגליל? על חבל לכיש? על הנגב הצפוני? איך קרה שאנשי ארצישראל הפקיעו את הציונות ממדינת ישראל? מתי הפקרנו את הלאומיות השפויה ללאומנות ממארת?

אז יאיר לפיד, שהסתחרר מ-19 המנדטים שהביאו לו אנשים מתונים, מבוססים, מקצתם אנשי שמאל, רובם כולם חילונים, התעקש על תמונה אצל הנשיא בלי שלי ובלי דרעי והביא עלינו את איילת שקד, נפתלי בנט, אורי אריאל ואורית סטרוק. אחים שלו. רקדו ביחד עם עינת שרוף על שולחנות הגנקי וחלקו זיווה בנרגילה.

המפלגה הכי משכילה לכאורה, הכי מתונה לכאורה, הכי שפויה לכאורה, הכי חילונית לכאורה, הכי נורמלית לכאורה, הכי "נכונה" לכאורה – המפלגה הכי טרנדית המליכה עלינו את האחים היהודים של השומרון.

באיוולתו, בהתנשאותו, בהבל פיו שלא נח לרגע – המליך עלינו האיש הנחמד של המישור והשפלה את אנשי האלוהים של הטרשים וההר.

תסריט כזה אפילו החירותניקים הכי אותנטיים – מנתניהו ועד שמיר; מבגין עד לווינגר, מחנן פורת עד אורי אריאל – לא היו מסוגלים לכתוב.

הכנסת הזאת, הממשלה הזאת, הקואליציה הזאת, ברית האחים הזאת, מסמנות את הניצחון המוחלט והמכריע של ארצישראל על מדינת ישראל.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת טובי פולק"]

 

 

8 Comments

  1. לורה
    2 באוגוסט 2013 @ 2:48

    טובי פולק, אני חייבת לך התנצלות. סביר להניח שאינך זוכר, אבל לפני הבחירות טענתי נגד דבריך על יאיר לפיד. משפט אחד שלך זכור לי היטב. לשאלתי מדוע אתה אומר עליו שהוא שקרן ענית לי: בגלל שאני מכיר אותו.
    לשמחתי העצומה לא הצבעתי עבורו. אבל לצערי הרב: רבים ממצביעיו מזכירים את מצביעי הליכוד. מחליקים כל נפילה שלו, מצדיקים כל עוולה שהוא מעולל ומנסים בכוח להצדיק את הצבעתם. זה באשר למצביעים. מה יש לומר על אותם 18 סטטיסטים עלובי נפש ותואר שבניגוד מוחלט למה ששדרו בחייהם טרום לפיד מתנהלים כמו עדת עכברים עלובי נפש? מה שאוכל אותי הוא שאני הייתי בצוות שקידם את היבחרותה של שרת הבריאות לראשת עיריית הרצליה. גם שם היא הלכה נגד ההיגיון וחירבשה את מרכז העיר בצורה חסרת היגיון, גם שם היא הראתה שהדמות שלה איננה בדיוק אותה דמות של מי שחשבתי שהתגיסתי עבורה. אבל מה שקרה לאחרונה כאשר חברת הכנסת עדי קול שהעזה לעמוד מול הפקודה וננזפה והושעתה ומיידית התנצלה (במילים שנמסרו לה ע"י הוד רוממותו הלפיד), זה כבר ממש דומה לאישה מוכה אמיתית. לו הייתה שומעת לי, במיידי הייתה משליכה את המפתחות על שולחנו ושילך לחפש עכבר/ה אחרת למימוש אדנותו.
    אין מילים בפי לתאר איזה גועל אוחז בי כל פעם מחדש כשאני רואה את 18 הרובוטים שמייצגים כפי שאמרת את הציבור הנאור כביכול, הופך להיות עלובים ונמוכי קומה וממלאים את רצון אדונם. תפילתי – שאותם 4% שהם מעבירים כחוק יעביר אותם אל מתחת לאחוז החסימה בבחירות הבאות. לפעמים מצליח לי בתפילות שלי.

  2. שרה
    31 ביולי 2013 @ 16:04

    אתה מתעב את החרדים, מתעב יותר את הציונות הדתית והכי הרבה את המתנחלים. חבל, כי הנוער האיכותי ביותר וגם המבוגרים האלה של הציונות הדתית ו״המתנחלים״ הם בין אלה שהגישו לנו את מדינת ישראל ומדינת היהודים על מגש הכסף. הם עדיין עושים זאת, על אפך ועל חרונך.

    • פנינה כץ
      1 באוגוסט 2013 @ 18:08

      באמת שרה?
      האם ההיסטוריה התחילה לגבייך מעליית המתנחלים לגבעות הטרשים של שומרון בסוף שנות ה-70? כי עד אז לא הייתה לנו כלל מדינה. לא היה פה כלום.
      אז מה שרה, סיפורי העליות הראשונה, שניה השלישית ההתיישבות של הקיבוצים כבשר תותחים בגבולות הארץ. החקלאות , הפרחת הנגב והגליל זו פאטה מורגנה של השמאל, נכון?

      • חיים פרידמן
        2 באוגוסט 2013 @ 23:09

        פנינה על מה את מתווכחת? החלוצים מעבר לקו הירוק עושים בדיוק מה שהקיבוצים וחלוצי העליות הראשונות עשו, דהיינו, הפרחת גבעות טרשים. אגב, אין מדינה אחת בעולם כולו, כולל ארה"ב, שמכירה בגבולות הקו הירוק.

      • שרה
        3 באוגוסט 2013 @ 9:59

        פנינה יקרה, אני שייכת למשפחת חלוצים מהמשובחות שאפשר למצוא היום, משפחתי הגיעה לארץ ישראל, כן ארץ ישראל בשנת 1920 מאיראן, במסע מפרך ומלא סכנות. אף אחד לא סייע להם באגורה שחוקה או בכל דבר אחר. בן אחד זה שנולד בארץ, החליט ללכת לקיבוץ בגוש עציון (של השומר הצעיר, כשהוריו ציונים דתיים), בן בוגר יותר התנדב ושירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ואבי, שהיה אז אב לשבעה ילדים כבר התנדב להגנה ונלחם במלחמת השחרור. אז אל תטיפי לי בבקשה.

  3. פנינה כץ
    29 ביולי 2013 @ 9:45

    החרדים של לפיד הם עלה תאנה מדובלל למשיחיים.
    הכסף שנתרם לחרדים הוא לעג לרש לעומת הכסף שנטמן בגבעות הטרשים של השטחים.

  4. מיכל
    29 ביולי 2013 @ 7:59

    לפיד השאיר את החרדים מחוץ לממשלה אבל הוא ממשיך להעניק להם תקציבים שמנים והם צוחקים כל הדרך אל הבנק…
    לתשומת לבכם: שלא כמו תקציבי החינוך והרווחה, תקציבי הישיבות והקצבאות לאברכים כמעט ולא קוצצו בתקציב 2013-2014.

  5. מצביע יש עתיד ומרוצה
    28 ביולי 2013 @ 19:12

    תן לי לנחש. לא הצבעת ליש עתיד. עוד ניחוש, אתה מוכן לממן בקצבאות ללא סוף כל מי שיתחייב ביום פקודה להצביע בעד פינוי השטחים. אני צודק? בסבירות גבוהה כן. אתה משתייך למי שמוכן לשים בצד את כל בעיות המדינה כל עוד לא הגענו לשלום המיוחל. הכיבוש הוא חזות הכל. לגיטימי לגמרי. אך מהיכן הוודאות שמצביעי יש עתיד רצו לראות ממשלה אחרת? שמי שסביר להניח שרבים ממנו הצביעו קדימה רואה בחרדים שותפים ראויים יותר ממצביעי הבית היהודי? כאן אתה טועה בגדול.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן