כל העולם במה וכל האסירים שחקנים

"קיסר חייב למות" של האחים טביאני הוא מסע חווייתי, שמתרחש מאחורי הסורגים של כלא באיטליה: רוצחים, גנבים וחברי פשע מאורגן מאמצים את הטרגדיה של שקספיר, "יוליוס קיסר", כדי להבין את המציאות המורכבת שבה הם חיים

כל העולם במה וכל האסירים שחקנים

"קיסר חייב למות" של האחים טביאני הוא מסע חווייתי, שמתרחש מאחורי הסורגים של כלא באיטליה: רוצחים, גנבים וחברי פשע מאורגן מאמצים את הטרגדיה של שקספיר, "יוליוס קיסר", כדי להבין את המציאות המורכבת שבה הם חיים

[rating=4]

רובנו לא חושבים שאסירים בכלא רבּיבּייה המאובטח של רומא, בו כלואים בעיקר רוצחים, גנבים וחברי פשע מאורגן, ימצאו בחייהם הדים למחזה "יוליוס קיסר" של שקספיר. בסרט "קיסר חייב למות" של האחים פאולו וויטוריו טביאני ("פדרה פדרונה"), שכולו צולם בתוך בית הסוהר האיטלקי, האסירים מאמצים את הטרגדיה של שקספיר, ומדמים את התהליך האמנותי של ההצגה כדרך להאיר את הדיכוי העמוק של סביבה קטנה ומתוחה.

נכנסים בקלות לתפקידים. "קיסר חייב למות"

מבנה העלילה הקלאסית של המחזה מאפשר לאחים טביאני לחקור את יחס האסירים למרחב ולרגש: זעם ופגיעות, חופש אמנותי מול כליאה פיזית, נאמנות ובגידה. כתוצאה מכך, הקו בין מציאות ודמיון מטשטש לחלוטין בעיניי הצופים. "אהרוג עצמי בכפילות הזעם שבו הרגתי אותך", צועק ברוטוס (סלווטורה סטוררו, "גומורה") בסיום המרענן של המחזה ורצף הפתיחה של הסרט, הנוטע זרע של אשמה בקרב האסירים המופיעים במחזה אל מול הצד הבדיוני אותו הם מגלמים.

מנקודה זו, האחים טביאני חוזרים אחורה בזמן לתחילת הפקת ההצגה, מדמיינים את האווירה בצבעי שחור ולבן מתוך מטרה להעניק לה סמיכות אסתטית למציאות. החלק היפה בסרט הוא האודישנים לתפקידי המחזה, שבו כל אסיר מתבקש לשחק בשני תרחישים רגשיים שונים: בראשון הם מתבקשים לייצג כעס ואילו בשני להפגין עצב וחרטה. מרתק לראות כיצד השחקנים הלא מקצועים הללו נכנסים לתפקיד בהצלחה, בדייקנות חסרת מאמץ, ובכל זאת שומרים על האישיות הייחודית וזהותם האזורית.

בעוד "קיסר חייב למות" בהחלט שומר על המוסכמות הקשורות לסרט המצלם את אחורי הקלעים של הצגת תיאטרון, הוא מצליח להפוך את הרגעים המוכרים למרגשים ולרעננים. לקח זמן רב לאחים טביאני לצלם את החזרות בכלא, ולהגיע לחומרי גלם ראויים בסופו של דבר. בתחילה, השחקנים הוגבלו לחדר אחד, כשהם קוראים את השורות עם הבמאי באופן מסורתי לחלוטין. אבל עם התקדמות התהליך, החזרות מתפשטות למקומות אחרים בכלא, כשהשחקנים נטמעים עוד יותר בדמויות שלהם.

סצנות שלמות מתרחשות בתאים צפופים, מסדרונות מלאי סורגים וכלובים, או מעברים מוקפי רשת תיל. מתברר במהרה, כי אפילו חזרה על שורות טקסט פשוטות מהווה איזשהו שחרור אמנותי לאותם אסירים, בעיקר כשתחושת הבידוד המוחלטת מוחלפת ברגשות קולקטיביים עמוקים.

ברגע השיא, בצבע שוב, בו ההצגה מסתיימת בקול תשואות רמות, הרעש הופך לדממה מרגשת, כל אחד מחברי צוות השחקנים/אסירים חוזר לתאו בפעם האחרונה. הצילום הסטטי של דלת נטרקת אחר כל אסיר הוא בעצם מונטאז' של מלנכוליה, המסמל את סוף החוויה האמנותית המשותפת ואת החזרה לחיים המבודדים.

[rating=4]

רובנו לא חושבים שאסירים בכלא רבּיבּייה המאובטח של רומא, בו כלואים בעיקר רוצחים, גנבים וחברי פשע מאורגן, ימצאו בחייהם הדים למחזה "יוליוס קיסר" של שקספיר. בסרט "קיסר חייב למות" של האחים פאולו וויטוריו טביאני ("פדרה פדרונה"), שכולו צולם בתוך בית הסוהר האיטלקי, האסירים מאמצים את הטרגדיה של שקספיר, ומדמים את התהליך האמנותי של ההצגה כדרך להאיר את הדיכוי העמוק של סביבה קטנה ומתוחה.

נכנסים בקלות לתפקידים. "קיסר חייב למות"

מבנה העלילה הקלאסית של המחזה מאפשר לאחים טביאני לחקור את יחס האסירים למרחב ולרגש: זעם ופגיעות, חופש אמנותי מול כליאה פיזית, נאמנות ובגידה. כתוצאה מכך, הקו בין מציאות ודמיון מטשטש לחלוטין בעיניי הצופים. "אהרוג עצמי בכפילות הזעם שבו הרגתי אותך", צועק ברוטוס (סלווטורה סטוררו, "גומורה") בסיום המרענן של המחזה ורצף הפתיחה של הסרט, הנוטע זרע של אשמה בקרב האסירים המופיעים במחזה אל מול הצד הבדיוני אותו הם מגלמים.

מנקודה זו, האחים טביאני חוזרים אחורה בזמן לתחילת הפקת ההצגה, מדמיינים את האווירה בצבעי שחור ולבן מתוך מטרה להעניק לה סמיכות אסתטית למציאות. החלק היפה בסרט הוא האודישנים לתפקידי המחזה, שבו כל אסיר מתבקש לשחק בשני תרחישים רגשיים שונים: בראשון הם מתבקשים לייצג כעס ואילו בשני להפגין עצב וחרטה. מרתק לראות כיצד השחקנים הלא מקצועים הללו נכנסים לתפקיד בהצלחה, בדייקנות חסרת מאמץ, ובכל זאת שומרים על האישיות הייחודית וזהותם האזורית.

בעוד "קיסר חייב למות" בהחלט שומר על המוסכמות הקשורות לסרט המצלם את אחורי הקלעים של הצגת תיאטרון, הוא מצליח להפוך את הרגעים המוכרים למרגשים ולרעננים. לקח זמן רב לאחים טביאני לצלם את החזרות בכלא, ולהגיע לחומרי גלם ראויים בסופו של דבר. בתחילה, השחקנים הוגבלו לחדר אחד, כשהם קוראים את השורות עם הבמאי באופן מסורתי לחלוטין. אבל עם התקדמות התהליך, החזרות מתפשטות למקומות אחרים בכלא, כשהשחקנים נטמעים עוד יותר בדמויות שלהם.

סצנות שלמות מתרחשות בתאים צפופים, מסדרונות מלאי סורגים וכלובים, או מעברים מוקפי רשת תיל. מתברר במהרה, כי אפילו חזרה על שורות טקסט פשוטות מהווה איזשהו שחרור אמנותי לאותם אסירים, בעיקר כשתחושת הבידוד המוחלטת מוחלפת ברגשות קולקטיביים עמוקים.

ברגע השיא, בצבע שוב, בו ההצגה מסתיימת בקול תשואות רמות, הרעש הופך לדממה מרגשת, כל אחד מחברי צוות השחקנים/אסירים חוזר לתאו בפעם האחרונה. הצילום הסטטי של דלת נטרקת אחר כל אסיר הוא בעצם מונטאז' של מלנכוליה, המסמל את סוף החוויה האמנותית המשותפת ואת החזרה לחיים המבודדים.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן