Skip to content

ג'ז קצבי – אנשים כבדים

ג'אז באמצע שום מקום, הרבה יין, והמון צרפתים קפוצי ישבן, בלי ריח חשיש באוויר ואפילו לעשן אסור. קונצרט נהדר באווירה פילהרמונית בפסטיבל רוק ד'אנטרון.
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

כשלנטלי יש רעיון הוא בדרך כלל כולל אלמנטים מטורפים כמו למצוא את עצמך בחור נידח כמו רוק ד'אנטרון בשעה 01:00 לפנות בוקר אחרי שני קונצרטים יוצאים מהכלל אבל חוסר וודאות מוחלט לגבי איך חוזרים ולאן אם בכלל.

הכונכיה של רוק ד'אנטרון - צילום: Christophe Grémiot

33 שנה נערך פסטיבל הפסנתר היוקרתי הזה ברוק ד'אנטרון, עירה קטנטונת על גבול הלוברון שבפרובנס. באתר ציורי יפהפה ומחירים שערורייתיים. בחמש אחר הצהרים הצליחה נטלי לסדר לנו כניסה (חיסכון של 150 יורו) והסעה מאקס אן פרובנס למקום, נהדר אבל איך קיבינימט חוזרים ולאן. סבירות גבוהה שנמצא עצמנו תקועים באקס בלי מקום לישון והמשטרה המקומית לא מתה על אנשים שישנים ברחובותיה של העיר הבורגנית הזו. האמת היא שאין לי מושג היכן זה רוק ד'אנטרון, אבל כשנטלי ממליצה על קונצרט, הולכים. והערב ערב חריג שני קונצרטי ג'אז. הולכים? מה זה הולכים רצים! בשש וחצי צריך להיות כבר באקס והתנועה בשעות הללו היא לא פיקניק.

פארק קסום - הדרך לאמפיתאטרון - צילום: עמית מנדלזון

הגענו. דוכן העיתונות מתקתק כמו שעון שוויצרי להבדיל אלף אלפי הבדלות ממארסיי ואנחנו בפנים יחד עם אלף איש, צרפת הזקנה, צרפת הלבנה והעשירה, והיבשה להחריד. במקום ריח החשיש הנישא באוויר בקונצרטים במארסיי (ולא ממש חשוב כמה הם יוקרתיים) כאן ניתן להריח את מיטב הבשמים. מי שיכול להרשות לעצמו ערב ג'אז ב- 75 יורו לאדם בקצה העולם מסניף שאנל 5. הקונכיה של רוק ד'אנטרון מרשימה ומושלמת מבחינת האיכות האקוסטית אחרי הכל פסטיבל פסנתר יוקרתי, היציעים מסודרים למופת והרבה מאוד קרחות ושיער לבן עם סוודרים על הכתפיים. כבר ברור לנו שכאן לא נראה אנשים מקפצים, למען האמת סביר להניח שגם את הרגליים הם לא יקפיצו לקצב המוזיקה.
אנחנו באוויר הפתוח, אז אין סיבה לא לגלגל סיגריה, נסיון נואל שנגדע בעודו באיבו על ידי קפוץ הישבן שמאחורינו. נו טוב נחכה למוזיקה.

רוברטו פונסקה - צילום: Christophe Grémiot

הקונצרט הראשון הוא של רוברטו פונסקה (Roberto Fonseca) הקובני ולהקתו, ג'אז רוקיסטי משהו, קצבי. זה חייב להזיז את הקהל, אותנו זה אכן מזיז אבל אנחנו רגילים לקונצרט בו מותר לזוז מהמקום, ונדמה כאילו אלף האיש שמסביבנו הודבקו למקום עם סופר גלו. רוברטו פונסקה הוא וירטואוז ומנגן בו זמנית על הקלידים והפסנתר ובשעות הפנאי גם משתמש בדופן הפסנתר כתוף. ג'ואל היארזואלו מתפופף על תופים אפריקאים ורעמסס רודריגז על התופים חורחה צ'יקוי בגיטרה והבסיסט ינדי מרטינז שלא בוחל גם בקונטרבס ואיתם מוחמד שריף סומנו שמנגן על הקורה (כלי מיתר אפריקאי) כמו היה גיטרה כפולה.

רוברטו פונסקה ולהקתו - צילום: Christophe Grémiot

קונצרט יוצא מהכלל, קצבי, מעניין, מקורי, קומבינציות אקוסטיות וסולואים מרשימים, חמש דקות לקראת הסיום הקהל מתחיל לזוז, נכון זה נראה כמו תזוזה לכיוון דוכני המזון וכמובן היין, אבל הם מתחילים לזוז. לגרום לצרפתי אמיתי לצעוק יההההה זה לא עסק פשוט אבל רוברטו פונסקה מצליח איכשהו להוציא מהם יבבה.

רוברטו פונסקה ולהקתו בהופעה בוינה

צרפתי לא דוחף בתור אבל צרפתי יעמוד בתור שעה בשביל כוס יין. בזמן שאני מנסה לדבר עם מוחמד שריף סומנו נטלי משתמשת בחיוך שלה ושני מרפקים חדים, כדי להשיג לנו במהירות כוס יין (נוספת), ונשבעת שהיא לא מתיישבת שוב ביציע גם אם קרלוס סנטנה עולה על הבמה. יש לה הגדרה לאנשים מהסוג הזה, היא מנפנפת בזרת שלה, הכוונה לסנובים או עשירים או סנובים עשירים, נו טוב היא סוציו אנרכיסטית, וחוץ מהאהבה למוזיקה כלום לא יקשר אותה לרוק ד'אנטרון.

לא זזים עד שלא גומרים את היין - צילום: עמית מנדלזון

הקונצרט השני עומד להתחיל ופרט לעובדה שכבר הגרנו לתוכנו שלוש כוסות יין לוברון אדום אורגינלי (לא רע אבל לא יותר מזה) כל אחד, הרי שעתיד הלילה עוד לוט בערפל, מלון באקס און פרובנס בלילה אחד של חודש  יולי מחייב משכנתא ולשנינו יש חורים בכיסים. ואז צץ כובע של קש סימן היכר של מי שלא נכנס לקטגורית הזרת המתנופפת של נטלי, מארסייז (תושב מארסיי) ולא סתם אלא… שכן של נטלי, מילה שניים ויש לנו טרמפ למארסיי.

עכשיו אפשר לשמוע מוזיקה בשקט, במונו, כי הסוללה באחד ממכשירי השמיעה שלי הלכה סופית. ואל הבמה עולה תזמורת שלימה, התזמורת של שיבוסה שירזו, יפנים, קצבי אלגנטי ואם תוציאו מהתמונה את תשעת הרקדנים המוזרים, המעודד, שתי המדוזות המעופפות, מצגת הוידאו וצייר הדרקונים, הרי שזה לא ממש מזכיר לי ג'אז נשמע לי יותר כמו ג'יימס לאסט.

התזמורת של שיבוסה שירזו - צילום: Christophe Grémiot

כמו שהוא מתייצב על הבמה שולף שיבוסה שירזו סיגריה ומצית אותה ומנצח על התזמורת המוזרה שלו כשראשו אפוף עשן. אנחנו שהתנחלנו בצד מתרשמים מהאומץ אבל מצד שני הוא עם הגב לקהל חמוץ הפנים.

שיבוסה שירזו ולהקתו - צילום: Christophe Grémiot

הם מנגנים בלי הפסקה, ושאני אומר בלי הפסקה אני מתכוון שעה וחצי ללא הפסקה אחת, אבל מה? למרות הקצב התוסס והמופע המדהים של הרקדנים, ואפילו המדוזות המעופפות, אחרי 20 דקות זה מתחיל לשעמם, עוד עשר דקות ונטלי עושה לי סימן של "בוא נעוף מפה". אנחנו לא לבד, אנשים מתחילים לזוז, אחרי הכל שעתיים וחצי זה לא מעט ובאמת אחרי זמן מה זה מתחיל לשעמם. אם כי אני ממש סקרן לדעת מה מצייר הבחור בפינת הבמה.

המעודד - צילום: Christophe Grémiot

רצה הגורל והטרמפ שלנו לא יקדים כי השכנים של נטלי דווקא כן אוהבים את המחזה. והיין אזל, רק במארסיי שותים עדיין יין בחצות.

בסוף זה הסתיים, ערב נהדר בסך הכל, כל הכבוד לארגון הסופר מופתי, שברובו נעשה על ידי נשים, לגברים במקום היה חלק מאוד מזערי, בעיקר נפנוף ידיים לכיוון מכוניות שאבדו דרכן. המקום יפהפה, ובחירת הלהקות גם כן נהדרת, יתכן שהתזמורת של שיבוסה שירזו היתה זוכה להרבה יותר תשואות במקום אחר או בשעה אחרת. אחרי הכל אלף איש צריכים עכשיו למצוא את דרכם משום מקום לאנשהו.

הגענו למארסיי עם חיוך, וסיפור לא רע, אם כי קצת חבל שלא נתנו לאיש לצלם פרט לצלם המקומי הרשמי. והמצלמה בערה לי ביד. אבל ניחא, ערב יוצא מהכלל בפסטיבל יוקרתי בחור נידח ביחד עם צרפת הישנה הזקנה והמאובנת, לא משהו שאני רואה יום יום במארסי המופרעת.

התזמורת של שיבוסה שירזו בפסטיבל לוגנו

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן