שלושה שבועות לאחר שהחליטו ראש הממשלה ושר האוצר על פרופ' יעקב פרנקל לתפקיד נגיד בנק ישראל, הכריעה אותו פרשיית הבושם/תיק-חליפות בשדה התעופה של הונג קונג, והוא הסיר את מועמדותו.

למועמד החדש של השניים, פרופ' ליאו ליידרמן, זה לקח בדיוק שלושה ימים עד הפרישה. השמועות אומרות כי חשד להטרדה מינית שגרם לו לפני אי אלו שנים לפרוש מהדויטשה בנק, והחשש כי זה יקבל תהודה תקשורתית בישראל, גרמו לו להסיר את מועמדותו.

כל מי שמבקש שינוי בעולם שלנו יכול וצריך לשמוח על מה שמתרחש סביב הסוגיה הזו. אבל כאשר נכנסים לעומקם של הפרטים מגלים כי יש עוד תהליך ארוך לפנינו.

נתק בין הראש לבין הרגש

כדי להסתכל על המציאות הנוכחית מנקודת המבט שלי, צריך לחזור אחורה. לאן? שנתיים אחורה, לקיץ 2011. דפני ליף וחבריה עוררו אז מחאה ציבורית רחבת היקף שמהותה נוגעת בכל אחד מאיתנו.

על מה המחאה היתה? על כך שהחלטות מתקבלות מבלי לשתף ולכבד את כל המעורבים בה והמושפעים ממנה, כלומר העם. מציאות זו של נתק בין השלטון לבין העם מתקיים גם בתוכנו. ההיגיון שלנו שולט בחיינו שליטה חזקה מאוד תוך התעלמות מהרגשות שלנו ומצרכים שונים שיש לנו. כל אחד מאיתנו מקבל החלטות רבות על בסיס "מה נכון" ו"מה צריך", ולא על בסיס "מה נכון לי" ו"מה אני צריך". הקריאה לצדק חברתי היתה ביטוי לצורך דחוף בצדק אישי, פנימי.

שנתיים עברו ודברים מסוימים אכן השתנו, בשיח הציבורי כמו גם בשיח הפנימי, של רבים מהאנשים. אך הדרך לשינוי מהותי עוד ארוכה הן בחוץ והן בפנים. תהליך הבחירה של נגיד בנק ישראל הוא דוגמה מצוינת לכך.

דרושה הקשבה יצירתית

מה קרה כאן בעצם? ביבי ולפיד מנסים לבחור את הנגיד באותה הדרך בה נבחרו כל הנגידים. על סמך מה שנכון ומתאים לאותם השניים, לתפיסת העולם ולאינטרסים שלהם, מבלי לבדוק לעומק האם אדם שכזה אכן עומד בסטנדרטים המוסריים הנדרשים מבעל תפקיד רם כל כך.

זה אינו מהלך חדש; כאשר בוחנים את פרשיות השוחד, השחיתות, הגניבות ואפילו האונס בהן מעורבים בכירי השלטון בישראל, זה לא מפתיע שהם חשבו שמה שהיה הוא שיהיה.

כך קורה גם בתוכנו היום: לא פעם אנו ממשיכים לקבל החלטות מתוך אותה תפיסה ישנה, אותו אוטומט, המבוסס על התעלמות ממה שנכון ומתאים באמת לכל מי שאנחנו. ההיגיון ממשיך להחליט והוא אינו לוקח בחשבון את שאר ההיבטים שלנו.

העובדה שהאוטומטים הישנים אינם מתקבלים בשתיקה, משמחת; המחאה הציבורית סביב הבחירה של השניים מייצגת את המהומה הפנימית, המתחוללת בתוכנו בפעמים בהן אנו מקבלים החלטות שאינן תומכות בכל צרכינו. האתגר טמון בהבדל: כציבור יש לנו כלים טכנולוגיים משוכללים להביע מחאה באופן ברור. בתוכנו, הכלים אינם כה ברורים והאופן בו הפנימיות שלנו מדברת איתנו דורשת מידה רבה של הקשבה יצירתית, כדי להבין מה היא מנסה לומר. היא עושה זאת דרך בעיות בריאות, בעיות כלכליות, בעיות במערכות יחסים ועוד.

רנטגן או אסטרולוג?

בתוך כל הפרשייה המסובכת הזו יוצא לאור פרט מעניין ומשעשע במידת מה. העובדה כי פרופ' ליידרמן התייעץ עם אסטרולוג העירה כמה אנשים מרבצם, אשר מחו כיצד אפשר לצפות מאדם כזה לקבל החלטות כלכליות כבדות משקל.

יש כאן הרבה צביעות, כמובן; רבים מבכירי השלטון בישראל מתייעצים עם רבנים כאלו ואחרים ועל כך איש אינו פוצה פה. ההבדל בין הרנטגן לבין אסטרולוגיה אולי ברור לדעת מאמיניו היהודים של הרב, אבל למי שעוסק ברצינות בתחום הזה, הקפיצה נגד החיבה האסטרולוגית של הפרופסור אינה ברורה.

המיינד שלנו, אותו היגיון הרגיל לשלוט, צריך לקבל ולהפנים – כלומר, אנחנו צריכים לקבל ולהפנים – את העובדה כי החיים אינם נגמרים במקום בו ההיגיון מסיים לעבוד. יש עוד היבטים למי שאנחנו, רגשיים, תחושתיים ואפילו, רחמנא ליצלן, מיסטיים.

למרות המאמץ התרבותי הנמשך כבר מאות שנים, החיים אינם מתבססים ולא יכולים להתבסס אך ורק על ההיגיון. רגשות, אינטואיציה, ואפילו שימוש בכלים מיסטיים לפעמים, הם חלק שיש לקחת אותו בחשבון אם אנחנו רוצים לחיות חיים מלאים ושלמים בעידן הנוכחי.

* הכותב הינו מתקשר ומנחה סדנאות חופש להרגיש.