גילוי נאות: ראיתי את הרב אלון בנסיבות ביזריות ונדירות לפני יותר מעשור. הרבה לפני שהתחילה הפרשה על אודותיו. היה זה יום ראשון בצהרים באוהל שבו טמון הרבי מלובביץ' בניו יורק. בשלהי הימים של מונדיאל 2001, וה"אוהל", כפי שהוא מכונה בפי החסידים היה כמעט ריק. ככל שזכור לי, הוא היה לבד לגמרי, והוא פשוט השתטח על הציון ומירר בבכי. הרבה זמן. זה היה מרגש. כמעט כמו ילד שמתחנן לפני אביו. בהחלט לא מראה מעושה. בדרך כלל אנשים מסוגו של הרב אלון לא נצפים בגפם, ובשבילי זו מעין עדות והוכחה ברורה לכך שמדובר באדם שעמל על ענייניו הרוחניים. זה לא נעשה בשביל קהל כלשהו, לא בשביל להשיג תרומות. כלום, ככה, יחף לפני הקבר, עצמו ובוראו.

זכורים לי גם היטב דבריו הנוגעים של הרב אלון כאשר ספד לנחשון וקסמן. דמעותיי התערבבו ברגבי העפר סביב קברו, כשאלפי אנשים שומעים ובוכים. "באתי אתמול בלילה אל אבא, אל אמא. אבא תפס אותי וביקש ממני לחשוב רק על דבר אחד. ניסיתי לנחם, להוציא מילה. אבא עצר ואמר לי: 'מטריד אותי רק דבר אחד. נחשון העלה את כל העם הזה למדרגה כזאת של אמונה. אני אחראי שזה לא ירד עכשיו'. זה מה שהעסיק את אבא, רגע אחרי שאתה כבר לא היית פה". ועוד הוסיף אז הרב אלון וסיפר על הדרך שבה התמודד אביו השכול של נחשון עם הגזירה: "'שאלו אותי', אומר אבא, 'התפללו כל כך הרבה ולא קיבלו תשובה. ואני אומר', כך הוא אומר לי, 'קיבלתי תשובה, התשובה היתה לא! ולאבא – מותר לענות גם לא!'. משם הגעת נחשון. ולמקום שכל האמת נמצאת –  אתה הולך עכשיו…". כמה בכינו שם, אי אפשר לתאר. המשפט הזה: " ולאבא – מותר לענות גם לא!" לא מפסיק להדהד…

ואז, באחת, נפערה לרגליי לפני שלוש שנים וחצי, כמי שמשתייכת לציבור הדתי, תהום רבה. אל תטעו, זה אותו אדם. יש בו אותם צדדים סוחפים ואמיתיים ורליגיוזיים, ויש בו צדדים שלא ידענו עליהם. קשים מנשוא. בצל ההרשעה שלו, של הרב מוטי, עולות שאלות כבדות משקל שנוגעות אמנם בעיקר לציבור הדתי, אבל לא רק לו. כדי לבוא לדיון כזה יש כמה נקודות הטעונות אבחנה והבהרה. צריך להבין גם את דרך הפעולה ואת הרציונל שביסוד פורום "תקנה", שזו פעם ראשונה שהוא נבחן תחת "אש חיה", וגם את העקרונות שעשויים להנחות את מנהיגי הציבור בבואם להכריע עבור הקהילה שאותה הם למעשה משרתים, גם אם הם פועלים בהתנדבות וללא מינוי רשמי.

בניגוד לכללי המשפט האזרחי הנוהג בעולם המערבי, המשפט העברי לא רואה כורח במיצוי של הרשעות. המשפט העברי מתיימר להיות רק נדבך בדרך לצדק חברתי ורוחני. המנגנון המשפטי לא רואה את עצמו מראש כזה שאמור למצות את הדין עם נאשם. להפך, באופן פרדוקסלי, ההלכה היהודית מעדיפה את הפשרה על פני הדין. ההלכה הראשונה בהלכות דיינים מנחה את הדיין להעדיף פשרה על פני דיון משפטי. גישור ויישוב סכסוכים הוא מושג הלכתי מובהק, שנולד הרבה לפני המודלים העדכניים, אלה שמיובאים על פי רוב מניו זילנד.

המשפט העברי לא מבקש לסגור חשבון. "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" – האיזון של הצדק בעולם מונח על כתפיו הרחבות של הבורא – "לא עליך המלאכה לגמור… הגם שאין לך רשות להיבטל ממנה". אין אובססיה להוכיח אשמה. הוצאה להורג, לדוגמה, נדירה כל כך, כמו גם ריבוי התנאים שצריכים להתקיים כדי להביא לכך שאדם יוצא להורג, עד שחז"ל קבעו שסנהדרין שהוציא אדם להורג מכונה "קטלנית". יש כאילו אמון בטבע העולם שהוא ינפה את הסרח העודף. החטא הוא סרח עודף בעולם, ועל כן אחת דינו להסתלק ממנו. מה שיפה ביהדות הוא שמדובר במאזן אימה ולא בהטלת מורא מהסוג שאנחנו רואים בחברות האסלאמיות. בל נטעה – משמרות הצניעות הן תעתיק אינקוויזיציוני או שרעי, לא יהודי בעליל. מחלל שבת בפרהסיא יומת אמנם, על פי התורה. ברם, מי שמחלל שבת בינו לבינו ולא מקלקל את החברה – אותו היהדות לא מחפשת. ייתכן ש"משילות" היא שם המשחק היהודי. הנראות צריכה להיות מתוקנת. הקב"ה יסיים את העבודה. זו אינה מוטלת לא על הדיין ולא על בית הדין, אפילו לא על הסנהדרין. "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".

גם בענייני נישואין וגירושין העניין דומה. השיח הרווח באולמות לענייני משפחה הוא שבית הדין הרבני לא כופה את עצמו על הצדדים, בעיקר לא על הגברים, במשפטי גירושין. בואו ניקח לדוגמה את מזונות הילדים – האם לא מחויבת בהם אלא משום צדקה, והאב חייב לזון מן הדין רק את בניו ובנותיו שמוגדרים "קטני קטנים", כלומר אלה שגילם איננו עולה על שש (!). האוזן לא סובלת את העקרונות הללו, כאילו בית הדין מפקיר את מזונות הילדים; א ב ל – לדין העברי יש מערכת איזונים קהילתית שקשה מאוד להגדרה בימינו, ונעלמת לגמרי במשפט האזרחי. כלומר, כאשר אב היה מתעלם מפרנסת בניו ובנותיו, אמנם אי אפשר היה לכפות אותו לשלם, אבל רב הקהילה, שאליו כל השכונה, העיירה, העיר והמדינה היו כפופים – היה מכריז בתפילה בשבת ש"פלוני מתאכזר על בניו כעורב", מעטים היו האנשים שהיו רוצים להגיע למצב הזה. באופן טבעי היה נוצר מעין מאזן אימה שחייב התנהלות זהירה ואחראית של כל הנוגעים בדבר. המקרים שבהם אדם העז שלא ליטול חלק בפרנסת ביתו והטיל אותה על הציבור, למעשה, היו בודדים מאוד. גם המקרים שבהם בעלים סירבו לתת גיטין היו מעטים. לא היה צ ו ר ך להלקות אותם.

כיום, לעומת זאת, הכול מנסים לבחון את המציאות בעיניים משפטיות. תהיה הרשעה? לא תהיה? יעידו את הנערים שטוענים להטרדה או לא? יהיה ערעור מצד סנגוריו של הרב אלון? פורום תקנה הוא הפלטפורמה הנכונה ביותר להחליט אם אדם שמעשיו מוטלים בספק יוצב בראש מוסדות אם לאו. בואו נזכור – פורום תקנה לא הרשיע, לא שם עצמו כמי שאמור להעניש מאן דהוא. פורום תקנה הוא האינסטנציה שכל חברה צריכה לייחל לה. קבוצה איכותית של נבחרים בלתי מעורערים שיכולה להנהיג משילות בחברה כדי לתקן אותה. מכאן שמם: תקנה. הם לא יושבים במקום בית המשפט, הם יושבים בטרם משפט. הם לא אומדים את מעשיו של אדם לפי הרף של הדין הפלילי. הם פועלים רק בשיתוף פעולה עם החברה שאותה הם מנהיגים. הם בטח לא פחות טובים וישרים מוועדת כבוד השופט טירקל, ברנר ודומיה.

קשה לדון בדמויות ציבוריות דתיות ולפסוח על המבוכה שעובר הציבור האמוני לאחרונה בקשר לפרנסיו. פרשת הרב מצגר והבחירות לרבנות הראשית עדיין מהדהדות ומטילות כתם על הציבור כולו, או בהגדרה ההלכתית "חילול ה'" של ממש. ועם כל זאת, הציבור בישראל כולו יכול לשאת את עיניו בהשתאות למודל הזה שלפיו קבוצה של אנשי מעשה. כאמור, תלמידי חכמים ואנשי אקדמיה בכירים עומדים איתן על הציבור להצילו מפני מי שמפרים את כללי הטעם הטוב – מי שפוגעים בבניו ובנותיו, בלי להמתין להכרעות דין כלשהן.

אי אפשר גם שלא להזכיר את ההתגייסות של רב מסוים, הרב דרוקמן, שכפי שאנו יודעים חולש על תקציבי עתק בממסדיות הדתית. כזכור, הרב דרוקמן הצהיר כי הוא תומך בגרסתו של הרב אלון בפרשה. לא ייתכן שלא תיאמר אמירה ברורה וחדה מאנשי פורום "תקנה" שיודעים יפה מאוד שהרב דרוקמן חס יותר על ממונם של ישראל מאשר על בניו. הרבה כסף היה מעורב בפעילותו של הרב אלון, כסף שתומכיו איימו לגרוע ממוסדות בני עקיבא ודומיהם אם הרב אלון ימשיך להיות מנודה.

יש כאן גם קריאת תיגר על ה"משילות" של הפורום, וגם אין זו הפעם הראשונה שהרב דרוקמן מתגייס לטובת מטריד. פרשת קופולוביץ' אולי כבר התיישנה, אבל הנערים שנפגעו עדיין שותתים דם וכאן היה ניתן לצפות מפורום "תקנה" שישיב בפומבי על מה שנטען בפומבי. כך ראוי. זאת כדי לחזק כל נער שנפגע אי פעם מרב, מורה או מבוגר אחראי. ייתכן שהיה צריך להכריז גם כי פרס ישראל שבו זכה הרב דרוקמן בטל ומבוטל. את כספי הפרס הזה צריך היה לייעד למרכזים לפגיעה מינית. לא פחות. לקהילה יש אמירה ברורה בעניין הזה, והיא מובלת על ידי פורום "תקנה", לא על ידי בתי משפט.

השתלשלות האירועים בהקשר של הרב אלון מולידה עוד תמיהות שלא בטוח שהציבור הדתי בשל לדון בהן. מה היה קורה אם השמועות שהגיעו לפורום תקנה היו מתרכזות אך ורק בעובדה שכפי הנראה, לרב אלון נטייה מינית לא מקובלת. מה אז? האם היו אוספים אותו ומסבירים לו שאין מקום בציבור הדתי לתופעה כזו? האם לאחר שהרב אלון היה גולה מרצון לצפון, כפי שאכן עשה, הוא היה שב ומנסה להכשיר את מעשיו ולטעון לאפשרות להמשיך לרעות את צאן מרעיתו למרות נטייתו? האם הוא יכול היה להיות אמיץ מספיק ולחשוף בכנות את הדיסוננס הזה, שלפיו לכאורה רב מודע לכך שיש לו חולשה, חולשה שאולי יש כלפיה יותר הבנה כיום – אבל אין לה מקום באורתודוקסיה, והאם הוא יכול היה לקרוא תיגר ולצפות שהפורום הזה יכיר בו ויכשיר אותו? ביום העצוב הזה, שבו אמר בית המשפט את דברו והרשיע את הרב מוטי, לא נוכל לעסוק בשאלה התיאורטית הזו עוד. לא במקרה הזה. לא בהקשר אליו.

קשה גם שלא להגיב לאפשרות שהרב מוטי וסנגוריו יבחרו להמשיך את המסע המשפטי לטיהור שמו. כמי שמעריכה את כוחות הנפש שהוא משקיע בעניין, לא נותר אלא לייעץ לו ללמוד מעזר וייצמן ולא ממשה קצב.