Skip to content

סימני הרוח: גמישות והכרת תודה

הרשעתו של הרב מוטי אלון בביצוע מעשה מגונה באחד מתלמידיו עומדת אל מול ההומופוביה הגואה ברוסיה בחסות המשטרה. וגם: הטרור ממשיך להרים את ראשו, מסביב לישראל ובעולם. מה אנו יכולים ללמוד מכל זה?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

בשבוע שעבר הורשע הרב מוטי אלון בביצוע מעשה מגונה. הרב אלון הוא אחד הרבנים הידועים בציונות הדתית ומבכיריה, ואת המעשה המגונה הוא ביצע באחד מתלמידיו הבגירים. הוא כמובן הופתע מפסק הדין המרשיע והקולות היו כמובן מעורבים: היו שתמכו בהחלטת בית המשפט והיו שהתעלמו ממנה, כמו תלמידיו השונים שהמשיכו ללמוד אצלו גם לאחר מכן.

מנגד, הולכת וגואה ההומופוביה ברוסיה, במסגרתה קבוצות ניאו נאצים וגזענים אחרים מתעללים בהומואים ברחבי המדינה, באישור סמוי פחות או יותר של השלטונות, במסגרתו המשטרה אינה עושה דבר כדי לעצור זאת.

לזכור להודות על מה שיש

אלו שני קצוות של התנהגות אנושית. איני משווה הפעם בין הרב אלון לבין אותם רוסים, אם כי גם כאן יש מכנה משותף: שימוש לרעה בכוח כדי לכפות על אחר את רצונותיך, גם אם הרצונות שונים (זה רוצה מגע אינטימי עם גברים, אלו רוצים להפסיק זאת).

נקודת המבט שלי הפעם נודדת אל השלטונות. בעוד שברוסיה מתקבלים יותר ויותר חוקים הפוגעים בזכויות אדם בכלל ובזכויות הגייז בפרט, בישראל החקיקה מתקדמת אט אט והרשויות עושות כדי למנוע פגיעה בזכויותיו של האחר.

זו נקודת מבט מחמיאה עבורנו, וזו בדיוק המהות אליה אני מכוון הפעם. אנו נוטים כבני אדם לראות פעמים רבות מה אין לנו, מה חסר, מה לא מספיק טוב. אנו עושים זאת בקלות רבה ביחס למציאות בה אנו חיים, למדינה ולמוסדותיה, כמו גם לעצמנו אנו.

הראייה הרואה מה אין ומתעלמת ממה שיש היא אחד האתגרים הגדולים של מי שרוצה להשתנות ולהתפתח. אחד האמצעים לעשות זאת הוא לציין, כל אדם לעצמו באופן ברור, מה יש, מה קיים, מה טוב. יש העושים זאת בינם לבין עצמם, יש המעלים זאת על הכתב כדי לעשות זאת ברור ומוחשי.

לשם כך נכתבות המילים הללו: להראות שיש דברים טובים בישראל, שיש לנו על מה להודות, במה לשמוח. כשקשה לזכור זאת, קל לצאת החוצה למדינות אחרות כדי להיזכר.

את אותו הדבר עלינו ללמוד לעשות עם עצמנו. להודות על מה שיש, לשמוח. אין זה סותר את השאיפה לרצות חיים טובים יותר. להיפך. ההתפתחות נעשית קלה ומהנה יותר אם אנו מבינים כי עלינו לגדול מתוך מה שיש, לעומת התפתחות הנובעת מתוך חוסר שאנו רואים אותו, שלא לומר ממציאים אותו.

לגלות את המריבה הפנימית

הטרור העולמי ממשיך להתקיים במידה כזו או אחרת של הצלחה ונדמה כי השבוע רשם  שיא נוסף. הכוונה היא להחלטת ממשלת ארצות הברית לסגור שגרירויות ונציגויות ברחבי העולם, כמו גם בישראל: החיסול המשויך לישראל של פעילי טרור בסיני, והכותרות המאיימות בעיתונות הישראלית לפיה תאי טרור של אל קעידה הולכים ומוקמים לאורך גבולותינו.

ההתבוננות בהיבט הזה של המציאות מורכב במיוחד וישנן מסקנות שונות שאפשר להגיע אליהן. כמו בכל מריבה גם כאן קל להזדהות עם אחד הצדדים אך האתגר הגדול הוא לשמוע את שניהם.

הדבר העיקרי שקל לשים עליו את האצבע הוא, שכמו בכל מריבה קשה וסוערת, גם המלחמה בטרור היא למעשה מלחמה בין קבוצות של אנשים שאינם מדברים זה עם זה. אנשים המתחפרים בעמדותיהם הקיצוניות, הרואים סכנה ואיום של ממש המגיע מהצד השני, העושים ככל שביכולתם לפגוע לפני שהם נפגעים.

נשמע לכם מוכר? אם כן, זה משום שכך נראות מרבית המריבות בין בני אדם, אם לא כולן. כל צד מתעקש, נאחז, עד כדי אלימות של ממש, ללא הקשבה של אמת, ללא נכונות להתגמש, להשתנות.

הכותרות הללו דורשות מאיתנו לחזור פעם נוספת פנימה. לזהות את המריבות הללו המתקיימות בחיינו – הן יכולות להתקיים עם אנשים אחרים באותה המידה שהן יכולות להתקיים עם עצמנו.

על מה אנו מתעקשים? היכן אנו בטוחים שאנו צודקים – ולא מקשיבים? היכן אנו מנסים בכוח לשנות מצבים, התנהגויות, של עצמנו ו/או של אחרים? כדאי לחזור לשאול את השאלות הללו ולהביא לשינוי פנימי. מתוך שינוי פנימי אשר ילך ויתרחב, יש סיכוי שהעולם ישתנה גם הוא.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן