Skip to content

"הלקחנים": קסם של סיפור

בלי אפקטים מיוחדים ותלת-מימד, "הלקחנים", על פי הסיפור הקלאסי של מרי נורטון, מחזיר אותנו לסרטי האנימציה היפים והתמימים של פעם, עם דמויות נחמדות, נופים צבעוניים ועלילה סוחפת
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[rating=4]

חברת דיסני הרוויחה את מרבית האוהדים שלה, וחלק ניכר מכספה, מגאונות ההנפשה התלת ממדית, כפי שראינו בסרטים טובים לאורך השנים: "צעצוע של סיפור", "הקרודים", "מוצאים את נמו" ועוד. אבל מישהו במפעל של העכבר המצויר כנראה מאוד אוהב גם את שיטות האנימציה הישנות, כיוון שדיסני ממשיכה לייבא בשנים האחרונות סרטים מאולפני ג'יבלי היפניים.

חבר בלתי צפוי."הלקחנים"

בצעירותנו היינו רגילים לראות סדרות כמו "הלב" (של מרקו) או "פינוקיו", שיטות הנפשה דו ממדיות, הנקראות אנימה, ועשירות בצבעים. כמובן, גם טכנולוגיה זו התקדמה, ועתה סרטים אלו מרהיבים מתמיד. בארץ יצא לנו לצפות באקרנים בלא מעט מן הסרטים בהפקת אולפן יפני זה: "הנסיכה מונונוקי" (1997), "המסע המופלא" (2001), "הטירה הנעה" (2004), "פוניו על הצוק ליד הים" (2008) ועוד.

מדוע דיסני מייבאת סרטים אלו לארצות הברית, ולאחר מכן מפיצה אותם בעולם? (בארץ בדיבוב לעברית) כיוון שהם מתחברים למסר הכללי של דיסני, ומתארים את הסיפור בצורה נהדרת. עם זאת, הסרטים של אולפני ג'יבלי נוטים להיות איטיים מהקצב של דיסני, אפילו מהקלאסיים ביותר. אין בלדות או שירים בלתי נשכחים שנכנסים לפנתיאון המוזיקלי, מעט מאוד סלפסטיק, ואפילו המראה רך יותר, קרוב יותר לגוונים של צבעי מים הנמרחים על נייר. לילדים קטנים, שהתרגלו לראות דיסני, זה דורש מעט הסתגלות.

צבעים רכים וגוונים מנצנצים. "הלקחנים"

אבל גם מבוגרים צריכים להתאזר בסבלנות. אחת מהמסורות באנימה היפנית היא לצייר את כל הדמויות לבנות עם עיניים קצת אליפטיות (אך לא מלוכסנות), כלומר ברור שהן לא אסייתיות / יפניות. זה מוזר ושונה, אולי גם עצוב במקצת, אך זוהי החלטה של האולפן בסופו של דבר, וכנראה שיש שיקולים כלכליים ברקע. עם זאת, לאחר מספר דקות תוכלו להסתגל לקצב, תתעלמו ממושג הגזע של הדמויות, והסרט יתחיל לחשוף את קסמיו, בייחוד כשהוא מלווה בסיפור נהדר ועלילה סוחפת.

כאן בעצם מגיע סיפור הילדים הקלאסי של מרי נורטון מלפני 40 שנה, "הלקחנים" (הסרט נקרא בלועזית "עולמה הסודי של ארייטי"), אודות אנשים קטנים החיים בתוך מסדרונות בתים של אנשים רגילים, ולוקחים חפצים זעירים – עוגייה, סיכה, פקק – במטרה לאכול ולבנות את בתיהם.

עליהם לדאוג מפני הרבה דברים, אבל הפחד הגדול ביותר שלהם הוא שיגלו אותם. לכן, כאשר ילד בן 12 עובר להתגורר בבית שמעל "קן" המשפחה, הם מצפים לאויב חדש ומסוכן. כמובן, מה שהם מקבלים, או לפחות בתם הנמרצת, ארייטי, מקבלת – זה חבר בלתי צפוי.

הסרט בבימוי הבכורה של האנימטור היפני בן ה-36, הירושמה יונביאשי, הוא סיפור עדין עם דמויות נעימות, להוציא אולי עורב מגעיל אחד המתגורר על העץ הסמוך, שחושב שילדת הלקחנים נראית זלילה וטעימה. לאורך כל הסרט, האנימציה מקסימה, במיוחד הנופים והגינות, מנעד הצבעים החיים של פרחי הקיץ, צללים וגוונים מנצנצים של נהרות מבעבעים.

אם אתם הורים המחפשים סרט עבור ילדיכם לחופשת הקיץ, אתם בהחלט יכולים ליפול על סרטים גרועים, ואפילו גרועים מאוד, אבל לא במקרה הזה. "הלקחנים" הוא חזרה לארץ של דמיון, שהיא בעצם הבסיס לכל סרטי ההנפשה – ללא קשר אם הציורים הם דו או תלת ממדיים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן