אנשי רוח רבים טוענים כי הקשבה לאמצעי התקשורת פירושה פתיחת פתח למניפולציות רחבות היקף המשפיעות על התודעה שלנו. התקשורת במהותה אמורה לשקף את המציאות, אך בפועל, אומרים רבים, היא מציגה פנים מסוימים של המציאות, הסוחפים אותנו לקרוא, להאזין ו/או לצפות. באופן כמעט מוחלט, מדובר באלמנטים של מלחמה, סכסוך ורוע.

אם בעבר יכולתי להסכים במידת מה עם הקביעה הזו, כיום איני רואה זאת כך. החדשות אמנם ממשיכות לשדר בעיקר את מה שלא מצליח בעולם שלנו, אך ההקשבה להן יכולה ללמד אותנו דברים רבים על עצמנו. אחד מהם זה צניעות. הראיון של רענן שקד עם ד"ר אבן אלכסנדר במוסף סוף שבוע האחרון של ידיעות אחרונות, הוא שיעור בענווה, הן בעצם הפרסום שלה – הוכחה לכך שהתקשורת משקפת גם צדדים חיוביים בעולמנו – כמו גם בעצם התוכן שלה.

יש חיים אחרי החיים

ד"ר אבן אלכסנדר, למי שפספס, הוא מנתח מוח בכיר מארצות הברית, שעבר לפני מספר שנים אירוע גופני קשה במיוחד, כשחיידק אלים תקף את מוחו. הוא שקע אז בתרדמת ונחשב למי שעבר מוות מוחי עם סיכוי קלוש להתעורר, וסיכוי אפסי להחלמה נוירולוגית.

במשך שישה ימים נאבקו הרופאים על חייו, אך האנטיביוטיקה לא השפיעה ומוחו לא הראה סימני התעוררות מהמצב, שד"ר אלכסנדר הוא הראשון בהיסטוריה הרפואית המתועדת שהגיע אליו בנסיבות אלו.

שעות ספורות לפני ההחלטה לאפשר לגופו למות, התעורר ד"ר אלכסנדר לחיים, נמרץ ומודע. תוך שבועות ספורים חזר אליו כל הזיכרון שלו וחזרו גם כל התפקודים האנושיים המוכרים לנו, ללא כל פגיעה מכל סוג שהוא. דבר אחד כן השתנה: באותם שישה ימים הוא עזב את העולם שלנו לטובת עולמות אחרים, אלוהיים, וחזר הנה כדי לספר מה הוא ראה.

ד"ר אלכסנדר מעיד על עצמו שמעולם לא האמין באפשרות לקיום שהוא מעבר לקיום הפיזי, עד לאותו מאורע. לכן הוא והספר שלו, "הוכחה לגן עדן, מסעו המופלא של מנתח מוח אל העולם הבא" (הוצאת ידיעות אחרונות), מתקבלים אחרת אצל קוראים רבים הרואים בו ובצדק סמכות שאפשר להקשיב לה.

מי שמחפש סימנים מעודדים בתקשורת סביבנו על המתרחש בעולמנו מוצא אותה בכתבה הזו. זה גם יכול ללמד אותנו על עצמנו: הקרבה ההולכת וגוברת לבית הרוחני ממנו אנו באים, המתוארת בתקשורים רבים במרוצת השנים האחרונות, מקבלת ביטוי מוחשי בסיפור של ד"ר אלכסנדר.

מה עוד שהסיפור שלו הוא שיעור טוב בצניעות, כאמור, עבור מי שממשיכים להטיל ספק במה שהמוח האנושי אינו מסוגל להבין.

ללמוד לעצור ולהקשיב

הצד השני – ותמיד יש צד שני, בין אם נרצה בכך ובין אם לא – מרוח על פני כל הכותרות הראשיות של כלי התקשורת. הכוונה היא לאלימות הגואה במצרים השכנה בצד האלימות הנמשכת בסוריה, כמו גם ניצנים הולכים וגוברים של אלימות בתוככי לבנון עצמה.

התייחסתי לסוגיה הזו במדור הקודם, על המלחמה הנוכחת בתוכנו, המשתקפת דרך המלחמות באזור שלנו. לצערי, המסר הזה מהרוח לא השתנה, גם אם קשה לצפות לסיים שיעורים כה עמוקים – בתוכנו, כמו גם במציאות הקולקטיבית – במהירות כה גדולה.

בכל זאת אני מרגיש דחף לחזור על אותו הרעיון: מוטלת עלינו האחריות לגלות את המריבות שלנו, בתוכנו ובחיינו הפרטיים, ולעשות את מה שאנו יכולים כדי להביא שלום למקום בו יש מלחמה.

הדבר החשוב לזכור הוא, כי בכל מלחמה שני הצדדים מרגישים את אותו הדבר ושני הצדדים אינם מקשיבים זה לזה. היכולת לעצור את הלהט ולהקשיב לצד השני אינה מובנת מאליה. מי שמגלה אותה בתוכו יחווה שינוי מהותי בכל המקומות בחייו בהם כרגע מתקיים מאבק.

* הכותב הינו מתקשר ומנחה סדנאות חופש להרגיש.