בעידן של שידוד מערכות בתחום הכלכלה והמשק, בחלקו בהצלחה או לפחות בגילוי העיוותים שאיתם חיינו במשך שנים ושגרמו לעשירים להתעשר על חשבון הציבור ולא על חשבון השקעות בייצור, ובתקופה שבה הטכנולוגיה של אתמול היא מיושנת ויקרה – הגיע שעתן של רשתות הטלוויזיה. ייתכן שאילו היה משה כחלון נשאר שר התקשורת בממשלה הנוכחית, הוא היה ממשיך במשימה שבה התחיל בתחום רשתות הסלולר.

השם הרע שיצא לטלוויזיה הישראלית אינו נובע מהיעדר מוחלט של משדרים טובים או ראויים. אכן,  תוכניות שונות, שמופקות באולפנים זולים, פניהן כפני עלותן והן משמימות, חיוורות, רדודות. אבל דווקא  במסגרת שידורי הבית, כמו חדשות ואקטואליה, יש משדרים טובים, כמו "רואים עולם" של יעקב אחימאיר ו"מוסף" של גאולה אבן. גם מגזין החדשות "מבט", אף שניכרת בו פוליטיזציה וביבי מככב בו כמעט מידי יום, הוא די בסדר, ולעתים כתבות וכתבים שקדניים ממלאים את משימתם כראוי. יש פינות, כמו זאת של בני עורי, שמביאות  מראות נשכחים שהיו אך ורק בטלוויזיה בשחור לבן, כלומר ב"טלוויזיה הישראלית". מלבד זה ישנן תוכניות מיובאות משובחות של ה-בי.בי.סי. שאינן מצויות ברשתות אחרות.

הדעה הקדומה נובעת בעיקר מהניהול הכושל שהסתאב ובגלל חבורת הניהול שמצפצפת על דעת הקהל, ואולי גם על השר הממונה, כי היא מגובה על ידי ראש הממשלה שמינה אותה. יחד עם זאת, כמי שערוץ 1 על הכוונת שלי מאז שאני מתעד את השידור הציבורי, אני מתרשם כי בשקלול רוחבי, מי שצופה בשידורי ערוץ 1 מקבל להערכתי את התמורה בעד האגרה – 356 שקלים לשנה. לעומת זאת, מי שקנה את חבילת "טריפל" של HOT ומשלם לשנה 3,600 שקל, משלם מחיר מופקע, סחטני, שרירותי. נכון שיש גם משדרים וסרטים טובים, אך בחישוב של כדאיות, מחיר המנוי יקר מאוד, ו"הרגולציה" היא לעג לציבור.

הבעיה ברפורמה היא הניהול ולא העובדים

לא ראיתי בכל התחקירים של דה מרקר נתונים על מימון הטלוויזיה המסחרית, שהיא כביכול "חינם". ראשית, בינתיים מה שנקרא "אגרת טלוויזיה" או "אגרת רשות השידור" חלה על כל מי שברשותו  מכשיר  טלוויזיה. מקור האגרה הוא בבריטניה. ב-1922 הוטלה האגרה על כל מי שהחזיק מקלט רדיו בממלכה והתשלום היה על "תחנת קליטה". החוק הועתק על ידי ממשלת המנדט לארץ ישראל ונשאר. במצב החוקתי הקיים, מי שמחזיק טלוויזיה וצופה רק בערוצים המסחריים משלם. שנית, וזה בעצם הראשית, הטלוויזיה המסחרית אינה חינם, ומשלמים תמורתה לא רק אלה שיש להם מכשיר טלוויזיה, אלא גם אלה שאין להם כלל מכשיר. הפרסומת שמזינה את השידורים היא הוצאות שיווק של תעשיית המוצרים. השיווק נכלל במחיר המוצר שעל המדף, כולל הקוטג' הקדוש. הפרסומת מקורה לא בקרן של תנועת חב"ד, הקונגרס היהודי העולמי או הכנסייה המורמונית. היא כלולה במחיר, ואת המחיר משלמים כל הצרכנים.

כמו במשאבים לאומיים אחרים, הקרקע והאוויר, הכבלים והלוויינים אינם רכוש פרטי, אלא רכוש ציבורי, שהוענק לחברות הכבלים והלוויין לתקופה מסוימת ובתנאים ברורים. כמו כל ההתחלות לאחר תקופה של שני עשורים שבה שלט "עריץ" 1, הגיע שעתם של ערוצים נוספים, וכן כבלים. אבל מאז השתנו הדברים תכלית שינוי לגבי שפע ההיצע של  המדיה החזותית, ומן הראוי שהציבור בישראל יהיה שותף לכך. לא פחות משהוא שותף לירידה דרמטית במחיר הטלפונים.

ההשוואה הרשמית האחרונה שפורסמה בעניין הטלוויזיה הרב-ערוצית בוצעה ביוני 2009 על ידי חברת הלוי-דוויק עבור משרד התקשורת. גם ההשוואה הזו מציגה מצב מדאיג: אנחנו משלמים על תוכן טלוויזיוני יותר מתושבי אירופה. לפי הבדיקה, מחירה של חבילת בסיס בכבלים באירופה הוא בממוצע 25.7 דולר לעומת 44 דולר בישראל. מחירה של חבילת בסיס בלוויין הוא באירופה 18.5 דולר לעומת 43.4 דולר בישראל (software news co.il – 2011). אני משוכנע שמאז הפער גדל.

בעליונים ובתחתונים

חברת HOT היא אימפריה. היא בבעלות של איש העסקים הצרפתי יהודי פטריק דרהי. היא חולשת על שרותי טלוויזיה בכבלים, על שרותי אינטרנט בכבלים, על טלפוניה קווית ובאחרונה גם על תקשורת סלולרית. מספר צרכניה, על פי נתונים שונים, מתקרב או מגיע למיליון, מספר לא קטן גם בשווקים שגדולים יותר משלנו.

חלק מקונגלומרט התקשורת החזותית הוא חברת YES, שהוקמה ב-1998  בהשראת שרת התקשורת דאז, לימור לבנת, כדי לא להשאיר את השטח למונופול של HOT. לא אכנס לדרך החתחתים שלוותה את הקמת החברה, שהשליטה בה היא של ענקית תקשורת אחרת, "בזק". אך ההנחה שהקמת חברה זאת תביא לתחרות בין השתיים, לטובת הציבור, התבדתה ברובה. המונופול הפך ל"דואופול" השולט בשוק הטלוויזיה הרב-ערוצית.

אף כי פה ושם ישנם הבדלים בין שתי הרשתות, המשותף הוא שמדובר בהרבה ערוצים, שלמעשה אין שימוש בהם, והם הטעייה לגבי שפע ההיצע, ובעיקר – עלותם לצופה היא גבוהה. בטכנולוגיה של היום אפשר להביא חומר שמקורו בחו"ל באמצעות המחשב, בנתיבים שונים ובחיבורים למסך הטלוויזיה הגדול. כבר היום יש הרבה סרטים ומשדרים באינטרנט שמוצעים חינם. אך כדי להסדיר את העניין דרושה התערבות נמרצת של הממשלה והמחוקקים, כדי לשים קץ לבלעדיות ולשרירות לב של שתי ענקיות תקשורת אלה. 

כשר בחותמת הבד"ץ

הואיל וכשמודבר בספקי שירות כמו החברות האלה, המיקרו מלמד במידה רבה על המקרו. נושא הטלוויזיה בכבלים עלה אצלי אגב אורחא, ודווקא בקשר לענף תקשורתי אחר – התקשורת הסלולרית. מה יכול להיות צרוף מוצלח  יותר בשם  של חברה מאשר "הוט מובייל". הוט זה חם, ואילו מובייל זה תנועה, perpetuum mobile, בתנועה נצחית או מתמדת. אבל בפועל היא קרה כקרח וזזה כמו "גוגו" במחזהו של סמואל בקט "מחכים לגודו" – על חשבון הלקוח.

אין זאת הפעם הראשונה שחברת "הוט מובייל" זוכה אצלי למקום של "כבוד" בזלזול בלקוח. התייחסתי לשירות לקוחות ברשומה ב- 2 במאי 2013, תחת הכותרת געגועים לפקיד באשנב הקטן. אם צריך אסמכתא לטיב השירות, לפני שבוע התפרסמו נתונים שמלמדים כי לאחר העלייה במספר המשתתפים, הלקוחות נוטשים את החברה. וככל שיתוודעו לנתיב השערורייתי שבו הובלתי כדי לתקן דבר קטן – היעדר יכולת לשגר סמס – כן יגדל מספר הנוטשים.

חברה שכול כולה שירות – שכן החומרה אינה שלה, והיא עוסקת בתוכנה – ברגע שהיא מקבלת לקוח שנטש חברה אחרת ומצטרף אליה, עליה לדאוג לכול נושאי התוכנה, וברור שמשלוח סמס הוא חלק חשוב. ואם היא כושלת בזה, היא אינה ראויה לקבל רישיון של עסק. ככה זה בכל העולם, אבל לא בישראל. הציבור מקטר, החברה מצפצפת, והממסד, כמו אותם שלושת הקופים, נאדה. ומה שיש הוא:

 HOT למטה ו- Yes מעל
ובמקום רע באמצע דפוק הקהל.

גירסה מלאה של המאמר הזה מתפרסמת בזרקור – הבלוג של צבי גיל.

[related-posts title="מאמרים נוספים"]