כולנו נגמור כמו הזקנה במסדרון

למרות מאמצי ההרגעה של שר האוצר ודובריו בתקשורת, הביטחון הכלכלי שלנו לקראת פרישה שואף לאפס. הפרטת קרנות הפנסיה, חזירות בעלי השליטה והמנהלים ובעיקר המערכת הפוליטית הנאו ליברלית – מביאים אותנו לסף אסון כלכלי וחברתי ביום שבו נגיע, אם נגיע, לפרישה המבורכת

Print Friendly

לא לגזל הפנסיות (צילום ארכיון: אוגר המחץ, ויקיפדיה)

לא חשוב אם תתקבל או לא תהיה החלטה לקצץ בהיקף הפנסיה שתשולם בעוד שנה, עשור או עשרים שנה. עם קיצוץ ובלעדיו, במציאות הנוכחית הפנסיה שתחכה לנו תהיה עלובה. אם בכלל. בקושי יהיה משהו לאלה שנמצאים על סף היציאה לגמלאות, בטווח שבין חמש ל-15 שנים; לצעירים יותר אין סיכוי לראות כלום. גם ככה אנחנו משלמים יותר ויותר פרמיה ומקבלים פחות ופחות תשואה. מילא שאין לקצבה העתידית שום קורלציה עם יוקר המחייה, תנאי השוק, האינפלציה והצרכים המשתנים – היא מתמעטת והולכת אפילו ברמה הנומינלית.

הפרשן הכלכלי הבכיר של ידיעות אחרונות (עיתון הבית של שר האוצר הנוכחי), סבר פלוצקר, התגייס בסוף השבוע להוריד את מפלס הפניקה לנוכח הסערה החדשה שמכרסמת עוד ועוד במעמד הפוליטי, האישי והמקצועי של שר האוצר, יקיר המו"ל שלו. הפנסיות שלנו במצב מצוין, מרגיע פלוצקר, ומביא טבלאות השוואה בין מצב הפנסיה, הצבירה שלה והיציבות שלה בינינו לבין מדינות ה-OECD. ואכן, על פי פלוצקר המצב ממש מרגיע. אנחנו בסדר גמור. אם מקשיבים לידיעות אחרונות אנחנו יכולים לישון בשקט. הוא כמובן לא טורח להשוות בין הפנסיות של מדינות המערב הנחותות לבין יוקר המחיה, השירות הציבורי, עלויות מערכת הבריאות וגם לא טורח להזכיר אפיקי חיסכון וגמלה נוספים, שוק המשכנתאות, הדיור המוגן, פתרונות הדיור בטווחי הגיל השונים ועוד, אבל היי – אנחנו במקום ממש טוב. ואתם (אנחנו) סתם בכיינים. וכן, הוא מציע למנות שר לענייני פניקה. שנון.

לא כולנו נגמור על הספסל בשדרה, אבל פיקניק זה לא יהיה (צילום אילוסטרציה: ציפי מנשה)


קצבאות זקנה מבישות מול יוקר מחייה מאמיר

אז נכון שאנחנו משלמים כל החיים ביטוח לאומי ולבסוף מקבלים בתמורה קדחת (מי שבכלל מקבל משהו וזה לא אוטומטי). וגם פלוצקר מודה בפה מלא שקצבאות הזקנה בישראל מבישות. אין מילה אחרת. ונכון גם שהפער שבין הקצבאות והפנסיות (רובן המכריע) ליוקר המחייה, ההוצאות השוטפות והצרכים החיוניים של משפחה בישראל הוא בלתי נסבל. וזאת בכל קנה מידה בהשוואה למדינות המערב. אבל את זה שוכח הפרשן לציין.

התמונה באדיבות: http://www.freedigitalphotos.net, Stuart Miles

אבל נניח לכל זה: בואו נדבר על הפנסיות עצמן. קודם כל, נוציא מהדיון את ברי המזל שהתמזל מזלם וזכו לפנסיות תקציביות. עובדי המדינה, פורשי צה"ל, המשטרה וכוחות הביטחון ודומיהם. הם לא בעסק, הם לא צריכים להטריד את עצמם בזוטות כאלה. הם יקבלו את שלהם מה שלא יהיה. הם לא תלויים בשוק ההון וגם לא בריביות האפסיות. אנחנו מממנים את הפנסיה שלהם במיסים שלנו. קוראים לזה פנסיה תקציבית וכשמה כן היא: ממומנת באמצעות תקציב המדינה. תקציב המשרדים. ובמילים אחרות: אנחנו. המיסים שלנו מממנים את הפנסיה שלהם.

במקום זה, בואו נדבר על פלוצקר. עלינו. על (נניח) אנשים שעובדים במקום עבודה מסודר וחוסכים לפנסיה מגיל 30 (נניח) עד ליציאה לגמלאות. 35 שנים; אולי 37. ובכן, כמה כאלה נשארו היום? כמה אנשים אכן מפרישים לפנסיה מגיל צעיר, 30 ומטה, ומפרישים באופן קבוע עד ליום הפרישה? ובמילים אחרות: כמה מהם – מאיתנו – מגיעים למקסימום הצבירה? כמה מהם (מאיתנו) יזכו, במקרה הטוב, לפנסיה שתהיה (ברוטו) מקסימום 70% מהשכר שלהם ערב הפרישה?


ומה עם אלה שאיבדו את מקום העבודה המסודר שלהם בגיל 40? 50?

אבל רגע: 70% מאיזה שכר? אה, כן: משכר היסוד המוכר לתנאים סוציאליים וגמל. נפלא. אז כאן ראוי היה שפלוצקר יביא כמה הנחות ויבהיר כמה הבהרות: השכר במדינת ישראל, היסטורית, בנוי באופן מושחת ומעוות. הפרשה לפנסיה מתבצעת ממרכיב השכר הבסיסי, שאינו כולל את מרבית התוספות שצובר העובד ככל שחולפות השנים ואינן מתווספות לשכר היסוד. וכך, גם עובדים שמגיעים לשכר ברוטו של 15,000, 20,000 ואפילו 30,000 שקל בחודש – מפרישים לפנסיה שלהם (עובד ומעביד) ע"פ שכר יסוד של 5,000 שקל, לפעמים 8,000, במקרים הכי אופטימיים 12,000 שקל. וכך, יוצא ברוב הפעמים שהשכר נטו שלו בתלוש השכר האחרון שלו כעובד עמד על 14,000 נטו (מסך משכורת של 25,000 ברוטו, כולל כל התוספות) – יגלה שתשלום הפנסיה הראשון שיקבלו יהיה 6,000 שקל ברוטו. ומתוך זה הוא יקבל לחשבון הבנק, במקרה הטוב, 5,000 שקל (גם בפנסיה תגלו שאתה עדיין משלמים למדינה). לכך, במקרה הטוב, יתווספו איזה 1,000 שקל, פלוס מינוס, מהביטוח הלאומי.

והמשמעות המעשית של כל זה: ירידה של בין 50% ל-60% בהכנסה השוטפת הנקייה. ולכך יש לצרף את כל שאר המרכיבים של תנאי השירות והעבודה: רכב צמוד (למי שהיה), טלפון נייד (למי שהיה), שיחות טלפון, החזר הוצאות שונות, דלק, החזר הוצאות נסיעה, ביגוד, הבראה, בונוסים, שעות נוספות. מה שתרצו. ומידע אישי, זה המצב גם לגבי העיתונאים הכי מסודרים והכי עקביים ורציפים בידיעות אחרונות. רק כדוגמה.

והכי חשוב: כל זה חל על מי שיש לו פנסיה; שהפריש באופן מסודר לאורך כל השנים; שהגיע למקסימום הצבירה; שעבד במקום עבודה מסודר לאורך כל או רוב חייו הבוגרים. כמה כאלה יש היום? ומה עם כל אלה שעבדו 10, 15 או 20 שנה במקום אחד, פוטרו באמצע החיים ומאז מסתובבים בין עבודות? עובדים כפרי-לאנס? אלה שנמצאים שנתיים ושלוש או ארבע ויותר "בין עבודות? עצמאיים? נותני שירותים? מה עם מאות האלפים שבכלל לא מוצאים עבודה אחרת? מה עם אלה שנאלצים לוותר על ההפרשות כי אין להם ממה לשלם את הסכומים האלה? גם פלוצקר מודה שההפרשה הממוצעת לפנסיה בישראל היא הגבוהה ביותר במדינות ה-OECD – אבל שוכח לציין את כל שאר המרכיבים והכשלים בשוק העבודה והגמלאות הישראלי. קורה, שכח.

מי ידאג לנו לעת זקנה? על מי נסמוך? (צילום ארכיון: דן בר דוב)


הכסף שלנו – שלנו! – הולך ישירות לכיסיהם של בעלי העניין ובעלי השליטה

זה יפה מאוד שהממשלה חוקקה חוק פנסיה חובה, אבל במה היא בדיוק עוזרת גם לאלה שמפרישים? ואפילו מפרישים יפה? כל הכסף שיוצא מכיסנו – מ-500 שקל בחודש ועד 10,000 שקל לברי המזל שבינינו – כל הכסף הזה הולך לחברות ביטוח, בתי השקעות, גופים חסרי פיקוח כמעט (ובכל מקרי פיקוח עלוב ורופף), שמשקיעים את הכסף כראות עיניהם ובעיקר מושכים סכומי עתק על דמי ניהול שערורייתיים. מופקרים. אסוניים.

אבל גם אם נניח לרגע לדמי הניהול, לשכר המטורף שהם לוקחים מאיתנו – בלי לשאול רשות – אלה שהופקדו לשמור על הכסף והעתיד שלנו; במה הם מבטיחים לנו שיישאר לנו משהו כשנגיע, אם נגיע, ליום פקודה?

שוק הפנסיה והגמל מבוסס היום על שוק ההון. וזו רעה חולה. מטורפת. שוק ההון הוא קזינו לכל דבר. ובקזינו, להזכירכם, הכסף הולך בכיוון אחר בלבד: לכיס של בעל הבית. בקזינו הבית תמיד מרוויח. כל הפראיירים ששמים קוביות על שולחן הרולטה יודעים היטב: הם מעבירים את ההון הפרטי שלהם לכיסו של בעל הבית של הקזינו. בהתנדבות.

ומה קורה בשוק הפנסיות שלנו מאז שהופרט, בעקבות דו"ח ועדת בכר שמונתה לתפקידה על-ידי שר האוצר (איך קראו לו? אה, בנימין נתניהו)? בדיוק אותו דבר. אנחנו מפרישים אחוזים עצומים מכל שקל ברוטו שאנחנו משתכרים – בין 8% ל-20% – ופשוט מעבירים אותו, את כל ההון הזה, לכיסו הפרטי של זכיין הקזינו.

וזה מצטרף לשורה אינסופית של כשלים בשוק ההון כולו: הריביות אפסיות, התשואות בשוק המניות מקריות וכפופות לאינטרסים ספציפיים של שחקנים, סוחרים ממולחים, שפועלים אך ורק למען הכיס שלהם ובדרך מרוקנים את ארנקי המשקיעים והחוסכים. הם מרוויחים לפעמים – אנחנו מפסידים תמיד. כל אפיקי החיסכון הנוספים, האחרים, שאיכשהו עמדו לרשותם של הורינו – הלכו לבלי שוב. במצב שלריבית אפסית, אין עוד תוכניות חיסכון של ממש. בשוק ההון אין על מי לסמוך (וממילא הבורסה המקומית מרוסקת ומרוקנת מכל תוכן אמיתי); אגרות החוב מתרסקות בצרורות והשקעה בורסות רחוקות ו/או בשוקי מטבע או סחורות היא בכל מקרה הימור מטורף.

אבל סליחה, במצב שוק העבודה והשכר היום – למי בכלל נשאר בכיס שקל אחד לחיסכון? אנשים היום צוברים חובות, לא חסכונות.

הממשלה אשמה בשערורייה הזאת. במשק הישראלי אין היום שום אפיק השקעה סולידי ברמת ביטחון סבירה; הריבית על הפיקדונות אפסית; אגרות החוב עוברות תספורות אכזריות מבלי שיש למישהו שליטה עליהן; ועל שוק המטבעות הבינלאומי אסור בכלל לחשוב – רולטה כזאת אי אפשר למצוא אפילו במקאו.

הממשלה, באופן פושע ומופקר, ובכוונת מכוון (להזכיר לכם מי היה שר האוצר הגאוני שיסד את הטירוף הזה?). הממשלות, בראשותו של מי שהיה אז שר האוצר והיום (ומאז ומתמיד, נדמה) הוא ראש הממשלה כאן, החליטה לקחת את העתיד שלנו ולהעביר אותו לבור ענק של הפסדים למפקידים וחורבן טוטאלי של העתיד. או שרווחי העתק הולכים לאלה ש(כאילו) מנהלים את הכסף, או שהם פשוט נמחקים ומושמדים ביחד עם כל שוק הכסף הווירטואלי.

וזה לא קרה במקרה. למי ששכח במקרה את משל האיש השמן והאיש הרזה, מומלץ לקפוץ לביקור בגוגל ולהקליד את מילות המפתח "נתניהו" / "הפרטה" / "המגזר הציבורי" / "משל האיש הרזה שנושא על גבו את האיש השמן".


או הלאמה – או רשת ביטחון אמיתית. רשת של אחריות חברתית

הממשלה חייבת להלאים את הפוליסות האלה, למנות את המנהלים שלהם ולהקים מועצה ציבורית – אבל ציבורית באמת – שתפקח על כל שקל שיוצא מהכיס שלנו. ואם לא הלאמה – אז רגולציה קפדנית. אכזרית. בלתי מתפשרת. החברות שמנהלות את קרנות הפנסיה שלנו חייבות להיות מלכ"רים – כי אחרת כל רווח שייווצר, איכשהו, במקרה, יילך לכיסיהם של המנהלים. העיקרון של מלכ"ר הוא שהרווחים שנוצרים חוזרים לקופה ומתווספים לקרן. והשכר יהיה קבוע. לא בונוסים ולא מענקים ולא תמורה אינסופית שאין לה שום קשר עם הביצועים.

תשכחו מאוצרות יממלח, הגז הטבעי, הנפט הווירטואלי, הפוספטים, אדמות המדינה או מה שלא יהיה. הפשע הגדול האמיתי של ההפרטה הוא הגזל של פוליסת הזקנה שלנו, של המשענת היחידה הרעועה שעליה חשבנו שנוכל לסמוך ביום שבו לא נוכל עוד לעבוד. היא לא תהיה שם. הם גוזלים אותה מאיתנו.

שכבה של כמה עשרות פירמות וכמה מאות או אלפי אנשי כספים חמדנים, של יזמים ובעלי שליטה, של מנהלים ממונים והפוליטיקאים המושחתים שהם דאגו שיישבו על ברז המזומנים המטפטף שלנו – גוזלת לנו את העתיד. מחרבת לנו את החיים. את מה שנשאר לנו מהם.

ואם לא הבנתם את זה עד עכשיו, תמשיכו לישון ולחלום. כי כשתתעוררו – לא יהיה לכם מה לאכול.

 

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת טובי פולק"]

 

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה חברה וסביבה, כלכלה, מאמר מערכת, מאמרי עמדה, רווחה, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על כולנו נגמור כמו הזקנה במסדרון

  1. מאת סבי‏:

    בנוסף: שערוריית קופות הגמל – יותר גרוע ממה שחשבתם
    http://megafon-news.co.il/asys/archives/54272