נאזים היקמת, המודרניסט  (1902-1963).  הוא המשורר הראשון שנטש את הצורה המסורתית של השירה התורכית – המחרוזת, בעלת פאתוס ולאומית, והראשון שכתב שירה אישית, שירת אהבה לעיר ולאישה, שירת געגועים מבתי הכלא בהם בילה שנים ארוכות כאקטיביסט קומוניסטי.

מזה כעשור אני קוראת את שירתו במקור ובתרגום (התורכית שלי חלשה עדיין), מתפעלת מביטויי האהבה שלו לאיסטנבול ולנשים השונות והרבות בחייו, לתנועה שלו ממקום למקום ולחיבור שקיים בתוכו בין האידאולוגיה הקומוניסטית הבאה מברית המועצות אליה ברח ושם למד ושהה לבין החברה התורכית המוסלמית המסורתית.

שירתו רוויה ברגש, הומניסטית בטבעה, מזדהה עם סבלו של האדם הפשוט, העממי. רוויה בגעגועים לאישה (לפעמים למינרוור ולפעמים זו אחרת) ולבנו ממט.

כך הוא כותב  ב-11 ביוני 1957 מורנה, בולגריה:

כתבתי מכתב למינרוור, אמרתי:

העצים עדיין עומדים אך הענפים הזקנים מתים,

"פארק בוריס" הוא עכשיו "פארק החופש",

תחת עץ האגוז חשבתי רק עלייך,

רק עלייך, כלומר, גם על ממט

רק עלייך ועל ממט, כלומר מולדתי..

הספר החשוב והנפלא, המקבץ מבחר שירים ופואמות "ענק כחול עיניים", בתרגומה של עפרה בנג'ו מתורכית יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2009. 

למרות יציאתו לאור, אני ממשיכה לתרגם באהבה רבה את השירים שמלווים אותי שנים רבות.

תרגום הוא לא אחת מחווה של אהבה.

1.

לפני שהשחר חובק את ההרים

לפני שהשחר חובק את ההרים

והמים תופסים אור ואש

תנשמת בקנים, קנים.

תן  לקייקים שלנו להתנגש

עם החושך ותן להם להתמלא

בבוהק השלד של הדג.

לפני שהשחר חובק את ההרים,

גרור את הרשתות , בוא עם הבחורים.

איסטנבול  1929

עץ האגוז

ראשי הוא ענן קצף בתוכו ומחוצה לו אני הוא הים.

אני עץ אגוז בגולהנה פארק באיסטנבול,

עץ אגוז זקן מצולק ומסוקס

את אינך יודע זאת וגם לא השוטרים.

 *

אני עץ אגוז בגולהנה פארק

עלי מרצדים כמו דגים במים,

כמו צעיפי משי, עלי מרפרפים .

קטפי אחד מהם, אהובתי שלי ונגבי את דמעותייך

העלים הם ידי – ויש לי מאה אלף ידיים.

אני נוגע בך  ובאיסטנבול, במאה אלף ידי.

עלי הם עיני – אני  נפעם ממראה עיני

אני מתבונן בך ובאיסטנבול במאה אלף עיניים

ועלי  פועמים ומכים במאה אלף לבבות הולמים

אני עץ אגוז בגולהנה פארק

את אינך יודעת זאת וגם לא השוטר.

1 ביולי, 1957

בלצ'יק.

[related-posts title="מיני תרגימא"]