Skip to content

בספר הזה כבר היינו – ביקורת על "שתיים דובים" של מאיר שלו

מוטיב מרכזי ב"שתיים דובים" הוא הנקמה. במהלך כל שנות לימודיי בחוג לספרות, התפלאתי מאוד שסיפוריו של שַׁלֵו לא נלמדו בחוג – למרות שנלמדו סיפורים של סופרים אזוטריים ואף צעירים או מתים משַׁלֵו – ולמעט פעם אחת שאני זוכר, שמו של שַׁלֵו כלל לא אוזכר. אני מניח שמדובר בתהליך דה-קנוניזציה מכוון וכוחני

בספר הזה כבר היינו – ביקורת על "שתיים דובים" של מאיר שלו

מוטיב מרכזי ב"שתיים דובים" הוא הנקמה. במהלך כל שנות לימודיי בחוג לספרות, התפלאתי מאוד שסיפוריו של שַׁלֵו לא נלמדו בחוג – למרות שנלמדו סיפורים של סופרים אזוטריים ואף צעירים או מתים משַׁלֵו – ולמעט פעם אחת שאני זוכר, שמו של שַׁלֵו כלל לא אוזכר. אני מניח שמדובר בתהליך דה-קנוניזציה מכוון וכוחני

ספרו החדש של מאיר שלו, "שתיים דובים" מספר את סיפורה של משפחת תבורי, החל מסבא זאב, אי שם בשנות השלושים של המאה העשרים, וכלה בנכדתו, רותה תבורי – המוסרת את הסיפור – בן זוגה איתן ובנם נטע.

נראה כי הספר אינו שונה בהרבה מספריו הקודמים של שַׁלֵו: המבנה החמולתי, הסביבה הכפרית, המשפחה המשוגעת עם המנהגים המוזרים והביטויים הייחודיים – כל אלו כבר היו בספריו הקודמים ונוכחים גם בספר זה.

בראשו של הקורא, או לפחות בראשי, מתערבבים אורי של "רומן רוסי", אמומה ואפופה מ"פונטנלה", יאיר מ"יונה ונער" ורותה של "שתיים דובים"; הוא לא זוכר מי נשוי למי, מי הבן של מי, מי בגד במי, כמעט כמו באופרת סבון.

דבקותו של שָׁלֵו ב-comfort zone שְׁלוֹ, באזור הנוחות שלו, חוזרת ומדגישה את יתרונותיו וחולשותיו של שָׁלֵו כפי שנתגלו בספריו הקודמים: מצד אחד תיאורים אלו מבליטים את חסרונם כמעט המוחלט של נוף ותיאורים אורבניים (שהפציעו לרגע רק ב"יונה ונער"). כמו כן, קפיצתו של שַׁלֵו מהתנ"ך לביאליק ודילוגו על אלפיים שנות יצירה יהודית – מדגישה את הוויתור של שָׁלֵו, כמו של הזרם המרכזי בציונות, על שפתם ועולמם של חז"ל, אפילו במקום שאלו מתבקשים, כמו בתיאורי הלוויה המוזכרת בספר.

מאידך, על אלו מפצים ומאפילים שליטה מרשימה בשפה העברית ובדימויים תנ"כיים, ותיאורים ומטפורות מרהיבים של עולם הטבע והצומח באופן שחסר מאוד בספרות הישראלית.

 דה-קנוניזציה מכוון וכוחני כנקמה?

בחירתו של שָׁלֵו ברותה כדמות הראשית אינה חפה מפגמים. רותה, כפי שהיא מעידה על עצמה, היא "אשה גברית". שָׁלֵו כמו אמר לעצמו, אם להשתמש בביטוי מהתנ"ך כמו הביטויים הרבים ששלו שוזר בספר, "נעשה אשה בצלמנו כדמותנו", ויוצר לו כפילה נשית. גם אם נתעלם מכך ששַׁלֵו כגבר כותב אשה, שכן, סופרים רבים העמידו במרכז סיפוריהם נשים –  בניית דמותה של רותה כאשה גברית היא לא אמינה, לא בגלל ששַׁלֵו כתב אותה, אלא בעיקר בגלל שזו דמות שטחית, כזו שנשיותה אינה באה לידי ביטוי בסיפור.

גם אם קיימות כאלו נשים במציאות, הכנסתן לסיפור יוצרת דמות פלקטית, כשם – בהפוך על הפוך – שטייס בשם יואב אפק שגר במודיעין יהיה דמות פלקטית.

מוטיב מרכזי ב"שתיים דובים" הוא הנקמה. במהלך כל שנות לימודיי בחוג לספרות, התפלאתי מאוד שסיפוריו של שַׁלֵו לא נלמדו בחוג – למרות שנלמדו סיפורים של סופרים אזוטריים ואף צעירים או מתים משַׁלֵו –  ולמעט פעם אחת שאני זוכר, שמו של שַׁלֵו כלל לא אוזכר. אני מניח שמדובר בתהליך דה-קנוניזציה מכוון וכוחני. ומכאן שניתן לראות בזלזול של שלו בחקר הספרות, כפי שהוא מוצג בספר, סוג של נקמה.

אינטרפרטציה אפשרית ראשונה 

קריאה אחת – מפרגנת וממצה יותר, תאמר ששַׁלֵו עושה זאת באופן מכוון ואירוני. את מרבית פרטי הסיפור מוסרת רותה לורדה, חוקרת מגדר שבאה לאסוף פרטים לעבודה על תולדות היישוב, ורותה לא מפסיקה לנגח אותה על עצם זווית המחקר המגדרית, בבחינת "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו". קיומה של ורדה תמוה. לכאורה, הכנסתה של ורדה לסיפור אינה תורמת דבר לעלילת הסיפור, היא כמעט ואינה מדברת, וניתן היה להסתפק במספר-נעלם, כשם שרותה עצמה מוסרת פרטים אחרים, ולא לורדה, במהלך הסיפור. ולכן ניתן לומר ששַׁלֵו משתמש בורדה, נציגת האקדמיה בסיפור, בכדי לנגח את כל תחום מחקר הספרות, שמנסה לעשות סדר ולמצוא היגיון בסיפורים. רותה שמה ללעג את דליה, גיסתה, שמוצאת סמליות בכל דבר, אפילו בכוסות החד-פעמיים בשבעה, המסמלים את הארעיות של החיים.

שַׁלֵו מתנגד למציאת סמליות בחיים כמו גם בסיפורים. מתיחת הקו ששַׁלֵו עושה בין מוות ראשון למוות אחרון ובין תחילת הסיפור לסופו באופן מלאכותי, מגחיכה למעשה את מחקר הספרות, שמנסה לחבר חיבורים ולמתוח קווים בכדי למצוא משמעויות ולהעליל עלילות.

שַׁלֵו מתרכז במה שלדעתו חשוב באמת: לספר סיפור.

אינטרפרטציה אחרת

בקריאה אחרת ניתן להבחין כי החיסרון הגדול של שַׁלֵו הוא היעדרו של קו עלילה לינארי, כזה שבו כל פרט בעלילה מוביל לפרט שאחריו וסדר מסירה שונה של פרטי הסיפור היה מסיט את העלילה ממסלולה. החידה שעומדת במרכז הסיפור היא חידה לכאורה, היא לא מפענחת סוד גדול ששופך אור על כל פרטי הסיפור ומאיר אותם באור אחר. שַׁלֵו יכול היה לבחור בקו עלילה אופקי או מעגלי, כזה שמספר על מצב דברים בלבד, אולם הוא מתעקש לחבר, באופן טכני ומאולץ ומעט מביך, בין נקודת התחלת הסיפור לסיומה. הקורא יכול היה להסתדר גם בלעדי "חידה" זו.

7 Comments

  1. חני
    2 בינואר 2015 @ 19:35

    סיימתי רק השבוע לקרוא את הספר ומכיוון שעלו בי תחושות לא נוחות מהספר כמו מהסיפור עצמו, חיפשתי ביקורות ברשת. אני מסכימה עם כל מילה, שנאמרה כאן. לגמרי. מאיר שלו איש מקסים, גאון, אבל הסיפור הנוכחי לוקה בהרבה בעיות.
    ורדה מיותרת לגמרי, הסיפור הנבנה כפאזל כדי להגיע אל השלם ולסיים את הסיפור אינו מצריך את הפאזל המאולץ הזה. בכלל יש תחושה של אילוץ רוב הספר. דמויות מרכזיות כמו זאב נותרות שטוחות. המניעים המרושעים שלו, הנובעים מתוך תחושת נקמה, עדיין לא נתפסים. דמותה של רותה היא צל קורבני, שמלבד אקטיביות אחת המותירה את חותמה בעינו של בעלה זאב, היא לגמרי לא נוכחת. הייתי רוצה לדעת עליה עוד, כמו על זאב. מרגישה סוג של החמצה.

  2. מיכל
    4 במאי 2014 @ 18:25

    מאיר שלו ו"שתיים דובים" כמו גם כל מילה שיוצאת מפיו בהזדמנויות שיצא לי לשמוע אותו הינם הנאה צרופה. השפה מקבלת מימדי קסם של עומק וקואורדינטות אבל עד סוף הסיפור לא הבנתי מה עורר אצלו את הצורך להוסיף את ורדה ברקע. רותה יכלה לגולל את הסיפור מצויין גם בלעדיה .

    • אודי נוימן
      5 במאי 2014 @ 1:00

      תודה מיכל,
      גם אני מפיק הנאה מספריו של שלו, רק חבל שהם כל כך דומים זה לזה

  3. יסמין
    13 באוקטובר 2013 @ 11:03

    קראתי בעניין.

    מעמדו של מאיר שלו בקרב קוראי ספרות עברית עם תו תקן "עם עובד" – איתן ויציב. אישית אני כבר לא מסתופפת בחוגי האקדמיה ופוטרת עצמי משיקוליהם לגבי הקנוניות של מאיר שלו בספרות שלנו (אולי מעבר לפרסום בספריה החדשה היה עוזר פה)
    ובכל אופן נשאלות שאלות רלבנטיות לגבי איכות המוצר בכל ספר ורומן.
    שלו אכן מצטייר כסופר של סיפור אחד (איזור נוחות בלשונך) – יש לו רומנים טובים יותר וטריוויאלים פחות – אבל דווקא המכלול גדול מסה"כ חלקיו. כשאני מדברת על ספריו, אני בקלות חומקת מדיון על רומן ספציפי – חזרה למכלול. גם הרומן האחרון ממחזר חומרים ובדרכו שלו מוסיף עוד פן למיתיפיקציה ועוד נדבך לדה-מיתיפיצקציה של מתייישבי העמק. תהליך שהוא בונה בהדרגה.

    גם אני לא מתפעלת מהדרך שבה שלו מאפיין את דמויות הנשים שלו. ובמחשבה שנייה הוא גם לא אמן הדקויות בבניית דמויות בכלל. יש בכולן משהו המנסה להיות גדול מהחיים אבל בה במידה ילדותי ולא בשל .

    העברית הניתנת בפיהן תורמת לאי אמינות כלשהי אבל בסופו של דבר מדובר בגלורפיקצית של השפה העברית. בכך מאיר שלו הוא הגדול מכולם. העברית שלו יפה ונקייה מבלי להתייפיף ומבלי לזייף שפה גבוהה.

    אני בן אדם חילוני בתכלית. קריאה ברומנים של מאיר שלו מעניקה לי תחושת גאווה זחוחה על היותי נצר ודור המשך לדוברי העברית של תקופת האבות והנביאים. זה "שלי" במקור ומבלי להיזקק בתרגום.
    דיינו.

    • אודי נוימן
      13 באוקטובר 2013 @ 23:29

      הי יסמין,
      תודה רבה על התגובה.
      אני מסכים עם הדברים

  4. אודי נוימן
    14 בספטמבר 2013 @ 21:26

    הי ליאורה,
    תודה רבה על התגובה
    שנה טובה

  5. ליאורה
    13 בספטמבר 2013 @ 18:58

    מעניין.
    בד"כ אני לא קוראת ביקורות אלא שלאחרונה הספר של שלו בחדשות. עניינה אותי במיוחד הטענה שלך לגבי "חסרונם הכמעט מוחלט של נוף ותיאורים אורבניים." איני חושבת שאקנה את הספר אך אולי אצליח לשאול אותו ממישהו. שלו הוא כבר מותג ולא משנה אם האקדמיה מתעלמת ממנו. אני מאחלת לו שיהיה מאושר ושתהיה לו פנסיה בתום ימיו. ובסך הכול – אדם כותב כשהוא צריך לכתוב, אך השפה העברית החדשה (לא השפה שתישמר בידי חובשי הכיפות ומקיימי המצוות) שייכת למיעוט דיי מצומצם (ובמיוחד כאשר כיום הנוער, שהם הקוראים של העתיד, מחוברים למכשירים חזותיים או לניידים שאורך השורה שלהם מוגבל) ולא נראה לי שיש לה עתיד רווחי מבלי שהסופרים יתורגמו.
    הגעתי אליך דרך קליק המלצה של מישהו בפייסבוק
    גמר חתימה טובה

ספרו החדש של מאיר שלו, "שתיים דובים" מספר את סיפורה של משפחת תבורי, החל מסבא זאב, אי שם בשנות השלושים של המאה העשרים, וכלה בנכדתו, רותה תבורי – המוסרת את הסיפור – בן זוגה איתן ובנם נטע.

נראה כי הספר אינו שונה בהרבה מספריו הקודמים של שַׁלֵו: המבנה החמולתי, הסביבה הכפרית, המשפחה המשוגעת עם המנהגים המוזרים והביטויים הייחודיים – כל אלו כבר היו בספריו הקודמים ונוכחים גם בספר זה.

בראשו של הקורא, או לפחות בראשי, מתערבבים אורי של "רומן רוסי", אמומה ואפופה מ"פונטנלה", יאיר מ"יונה ונער" ורותה של "שתיים דובים"; הוא לא זוכר מי נשוי למי, מי הבן של מי, מי בגד במי, כמעט כמו באופרת סבון.

דבקותו של שָׁלֵו ב-comfort zone שְׁלוֹ, באזור הנוחות שלו, חוזרת ומדגישה את יתרונותיו וחולשותיו של שָׁלֵו כפי שנתגלו בספריו הקודמים: מצד אחד תיאורים אלו מבליטים את חסרונם כמעט המוחלט של נוף ותיאורים אורבניים (שהפציעו לרגע רק ב"יונה ונער"). כמו כן, קפיצתו של שַׁלֵו מהתנ"ך לביאליק ודילוגו על אלפיים שנות יצירה יהודית – מדגישה את הוויתור של שָׁלֵו, כמו של הזרם המרכזי בציונות, על שפתם ועולמם של חז"ל, אפילו במקום שאלו מתבקשים, כמו בתיאורי הלוויה המוזכרת בספר.

מאידך, על אלו מפצים ומאפילים שליטה מרשימה בשפה העברית ובדימויים תנ"כיים, ותיאורים ומטפורות מרהיבים של עולם הטבע והצומח באופן שחסר מאוד בספרות הישראלית.

 דה-קנוניזציה מכוון וכוחני כנקמה?

בחירתו של שָׁלֵו ברותה כדמות הראשית אינה חפה מפגמים. רותה, כפי שהיא מעידה על עצמה, היא "אשה גברית". שָׁלֵו כמו אמר לעצמו, אם להשתמש בביטוי מהתנ"ך כמו הביטויים הרבים ששלו שוזר בספר, "נעשה אשה בצלמנו כדמותנו", ויוצר לו כפילה נשית. גם אם נתעלם מכך ששַׁלֵו כגבר כותב אשה, שכן, סופרים רבים העמידו במרכז סיפוריהם נשים –  בניית דמותה של רותה כאשה גברית היא לא אמינה, לא בגלל ששַׁלֵו כתב אותה, אלא בעיקר בגלל שזו דמות שטחית, כזו שנשיותה אינה באה לידי ביטוי בסיפור.

גם אם קיימות כאלו נשים במציאות, הכנסתן לסיפור יוצרת דמות פלקטית, כשם – בהפוך על הפוך – שטייס בשם יואב אפק שגר במודיעין יהיה דמות פלקטית.

מוטיב מרכזי ב"שתיים דובים" הוא הנקמה. במהלך כל שנות לימודיי בחוג לספרות, התפלאתי מאוד שסיפוריו של שַׁלֵו לא נלמדו בחוג – למרות שנלמדו סיפורים של סופרים אזוטריים ואף צעירים או מתים משַׁלֵו –  ולמעט פעם אחת שאני זוכר, שמו של שַׁלֵו כלל לא אוזכר. אני מניח שמדובר בתהליך דה-קנוניזציה מכוון וכוחני. ומכאן שניתן לראות בזלזול של שלו בחקר הספרות, כפי שהוא מוצג בספר, סוג של נקמה.

אינטרפרטציה אפשרית ראשונה 

קריאה אחת – מפרגנת וממצה יותר, תאמר ששַׁלֵו עושה זאת באופן מכוון ואירוני. את מרבית פרטי הסיפור מוסרת רותה לורדה, חוקרת מגדר שבאה לאסוף פרטים לעבודה על תולדות היישוב, ורותה לא מפסיקה לנגח אותה על עצם זווית המחקר המגדרית, בבחינת "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו". קיומה של ורדה תמוה. לכאורה, הכנסתה של ורדה לסיפור אינה תורמת דבר לעלילת הסיפור, היא כמעט ואינה מדברת, וניתן היה להסתפק במספר-נעלם, כשם שרותה עצמה מוסרת פרטים אחרים, ולא לורדה, במהלך הסיפור. ולכן ניתן לומר ששַׁלֵו משתמש בורדה, נציגת האקדמיה בסיפור, בכדי לנגח את כל תחום מחקר הספרות, שמנסה לעשות סדר ולמצוא היגיון בסיפורים. רותה שמה ללעג את דליה, גיסתה, שמוצאת סמליות בכל דבר, אפילו בכוסות החד-פעמיים בשבעה, המסמלים את הארעיות של החיים.

שַׁלֵו מתנגד למציאת סמליות בחיים כמו גם בסיפורים. מתיחת הקו ששַׁלֵו עושה בין מוות ראשון למוות אחרון ובין תחילת הסיפור לסופו באופן מלאכותי, מגחיכה למעשה את מחקר הספרות, שמנסה לחבר חיבורים ולמתוח קווים בכדי למצוא משמעויות ולהעליל עלילות.

שַׁלֵו מתרכז במה שלדעתו חשוב באמת: לספר סיפור.

אינטרפרטציה אחרת

בקריאה אחרת ניתן להבחין כי החיסרון הגדול של שַׁלֵו הוא היעדרו של קו עלילה לינארי, כזה שבו כל פרט בעלילה מוביל לפרט שאחריו וסדר מסירה שונה של פרטי הסיפור היה מסיט את העלילה ממסלולה. החידה שעומדת במרכז הסיפור היא חידה לכאורה, היא לא מפענחת סוד גדול ששופך אור על כל פרטי הסיפור ומאיר אותם באור אחר. שַׁלֵו יכול היה לבחור בקו עלילה אופקי או מעגלי, כזה שמספר על מצב דברים בלבד, אולם הוא מתעקש לחבר, באופן טכני ומאולץ ומעט מביך, בין נקודת התחלת הסיפור לסיומה. הקורא יכול היה להסתדר גם בלעדי "חידה" זו.

7 Comments

  1. חני
    2 בינואר 2015 @ 19:35

    סיימתי רק השבוע לקרוא את הספר ומכיוון שעלו בי תחושות לא נוחות מהספר כמו מהסיפור עצמו, חיפשתי ביקורות ברשת. אני מסכימה עם כל מילה, שנאמרה כאן. לגמרי. מאיר שלו איש מקסים, גאון, אבל הסיפור הנוכחי לוקה בהרבה בעיות.
    ורדה מיותרת לגמרי, הסיפור הנבנה כפאזל כדי להגיע אל השלם ולסיים את הסיפור אינו מצריך את הפאזל המאולץ הזה. בכלל יש תחושה של אילוץ רוב הספר. דמויות מרכזיות כמו זאב נותרות שטוחות. המניעים המרושעים שלו, הנובעים מתוך תחושת נקמה, עדיין לא נתפסים. דמותה של רותה היא צל קורבני, שמלבד אקטיביות אחת המותירה את חותמה בעינו של בעלה זאב, היא לגמרי לא נוכחת. הייתי רוצה לדעת עליה עוד, כמו על זאב. מרגישה סוג של החמצה.

  2. מיכל
    4 במאי 2014 @ 18:25

    מאיר שלו ו"שתיים דובים" כמו גם כל מילה שיוצאת מפיו בהזדמנויות שיצא לי לשמוע אותו הינם הנאה צרופה. השפה מקבלת מימדי קסם של עומק וקואורדינטות אבל עד סוף הסיפור לא הבנתי מה עורר אצלו את הצורך להוסיף את ורדה ברקע. רותה יכלה לגולל את הסיפור מצויין גם בלעדיה .

    • אודי נוימן
      5 במאי 2014 @ 1:00

      תודה מיכל,
      גם אני מפיק הנאה מספריו של שלו, רק חבל שהם כל כך דומים זה לזה

  3. יסמין
    13 באוקטובר 2013 @ 11:03

    קראתי בעניין.

    מעמדו של מאיר שלו בקרב קוראי ספרות עברית עם תו תקן "עם עובד" – איתן ויציב. אישית אני כבר לא מסתופפת בחוגי האקדמיה ופוטרת עצמי משיקוליהם לגבי הקנוניות של מאיר שלו בספרות שלנו (אולי מעבר לפרסום בספריה החדשה היה עוזר פה)
    ובכל אופן נשאלות שאלות רלבנטיות לגבי איכות המוצר בכל ספר ורומן.
    שלו אכן מצטייר כסופר של סיפור אחד (איזור נוחות בלשונך) – יש לו רומנים טובים יותר וטריוויאלים פחות – אבל דווקא המכלול גדול מסה"כ חלקיו. כשאני מדברת על ספריו, אני בקלות חומקת מדיון על רומן ספציפי – חזרה למכלול. גם הרומן האחרון ממחזר חומרים ובדרכו שלו מוסיף עוד פן למיתיפיקציה ועוד נדבך לדה-מיתיפיצקציה של מתייישבי העמק. תהליך שהוא בונה בהדרגה.

    גם אני לא מתפעלת מהדרך שבה שלו מאפיין את דמויות הנשים שלו. ובמחשבה שנייה הוא גם לא אמן הדקויות בבניית דמויות בכלל. יש בכולן משהו המנסה להיות גדול מהחיים אבל בה במידה ילדותי ולא בשל .

    העברית הניתנת בפיהן תורמת לאי אמינות כלשהי אבל בסופו של דבר מדובר בגלורפיקצית של השפה העברית. בכך מאיר שלו הוא הגדול מכולם. העברית שלו יפה ונקייה מבלי להתייפיף ומבלי לזייף שפה גבוהה.

    אני בן אדם חילוני בתכלית. קריאה ברומנים של מאיר שלו מעניקה לי תחושת גאווה זחוחה על היותי נצר ודור המשך לדוברי העברית של תקופת האבות והנביאים. זה "שלי" במקור ומבלי להיזקק בתרגום.
    דיינו.

    • אודי נוימן
      13 באוקטובר 2013 @ 23:29

      הי יסמין,
      תודה רבה על התגובה.
      אני מסכים עם הדברים

  4. אודי נוימן
    14 בספטמבר 2013 @ 21:26

    הי ליאורה,
    תודה רבה על התגובה
    שנה טובה

  5. ליאורה
    13 בספטמבר 2013 @ 18:58

    מעניין.
    בד"כ אני לא קוראת ביקורות אלא שלאחרונה הספר של שלו בחדשות. עניינה אותי במיוחד הטענה שלך לגבי "חסרונם הכמעט מוחלט של נוף ותיאורים אורבניים." איני חושבת שאקנה את הספר אך אולי אצליח לשאול אותו ממישהו. שלו הוא כבר מותג ולא משנה אם האקדמיה מתעלמת ממנו. אני מאחלת לו שיהיה מאושר ושתהיה לו פנסיה בתום ימיו. ובסך הכול – אדם כותב כשהוא צריך לכתוב, אך השפה העברית החדשה (לא השפה שתישמר בידי חובשי הכיפות ומקיימי המצוות) שייכת למיעוט דיי מצומצם (ובמיוחד כאשר כיום הנוער, שהם הקוראים של העתיד, מחוברים למכשירים חזותיים או לניידים שאורך השורה שלהם מוגבל) ולא נראה לי שיש לה עתיד רווחי מבלי שהסופרים יתורגמו.
    הגעתי אליך דרך קליק המלצה של מישהו בפייסבוק
    גמר חתימה טובה

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן