Skip to content

הונגריה 1944 – ישראל 2012

אין הבדל בין בודפשט הקומוניסטית של שנות ה-40 לירושלים המתנחלית בעשור השני לשנות אלפיים.
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
רעיונותיו מבוססים על ניסיון אישי והתבוננות נוקבת

אין זה יומן אישי שעונה על הציפיות מתיעוד היום-יום בעיתות מלחמה ותחת כיבוש. אף כי שאנדור מאראי מוסר פרטים מחייו בשנים שבהן עברה בודפשט מידי הנאצים לזרועות הסובייטים, הוא אינו מתמקד במשק הבית, ברגשות אשתו, בשיחות אישיות ובמעשים חוליים קטנים. כוחו של הספר אינו בפרטים הקטנים, שמהם אמור הקורא להרכיב תמונה שלמה. ערכו של היומן הזה במסקנות של מאראי, סופר הונגרי (1900-1989), בתמונה הגדולה כפי שמצייר אותה בקווים טראגיים הסופר שבחר לעזוב את מולדתו הדרוסה ב-1948 והתיישב במערב.

הוא סיים את חייו ביריית אקדח בביתו שבסן דייגו, קליפורניה. הוא היה אז חולה בסרטן ורדוף דיכאון אחרי מות אשתו ובנו, אך הבחירה האחרונה שלו מתאימה לרוח העצמאית שהרחיקה אותו ממולדתו האחת, אותה רוח שכתבה את המאמר הפובליציסטי המרשים שלפנינו. התחושה המדהימה שחוזרת ותוקפת את הקוראת הישראלית בתחילת 2012, מהדהדת הזדהות איומה עם מצבו של מאראי באמצע שנות ה-40 בהונגריה. הרהוריו הקודרים תחת שלטון המגף הרוסי תואמים עד כאב את מצב הישראלי תחת אווילות שלטון נתניהו. בכל הקשור לרוח היצירתית ולמצב הרוח החברתי, בכל הקשור להומניזם הדרוש לנשימתו של אזרח במדינה חופשית ודמוקרטית, אין הבדל בין בודפשט הקומוניסטית של  שנות ה-40 לבין ירושלים המתנחלית בעשור השני לשנות אלפיים. על בודפשט השתלטה השיטה הדכאנית הסובייטית, שהלאימה את החומר ואת הרוח. על ירושלים השתלט היעדר תבונה חריף. התוצאה, כמה עצוב, היא אותה תוצאה.

"הידיעה שלהיות הונגרי פירושו להיות בודד"

הטפשות הנמהרת של הממשל במקרה ישראל, או הרודנות המכוונת במקרה של הונגריה תחת עול הסובייטים, התיישבו על ארצות מבודדות במרחב קיומן. "הונגריה, שנמשלה ל'כנען ארץ זבת חלב ודבש', הניבה חלב ודבש רק למעטים", כותב מאראי, אחרי שבשלה בקרבו ההחלטה לעזוב את המקום היחיד שבו יכול היה לכתוב בשפת אמו שאינה דומה לשום שפה. הקפיטליזם של הכלכלה החופשית הישראלית יצר תופעות חברתיות וכלכליות זהות למה שהתחולל אחרי שהנאצים עזבו את הארץ המדולדלת ממילא. "אין עוד אומה באירופה שנחנקה בבדידותה כמו האומה ההונגרית", כותב מאראי. "הידיעה שלהיות הונגרי פירושו להיות בודד, שהשפה ההונגרית היא בלתי מובנת ואינה קרובה לשפות אחרות… בידיעה זו היה משהו משתק". רק בתקופות תקווה קצרות, טושטשה הבדידות הזאת. בימי הסובייטים היא התעצמה.

מאראי מקדיש הרבה עמודים לסופרים ולספרות ההונגריים. רבים מהם אינם מוכרים לקורא הישראלי (דוגמת גיולה קרודי, שמאראי מקדיש לו פרק), מה שמחזק את הקביעה של הכותב, שהספרות ההונגרית נועדה בעיקר להונגרים שיכלו לקרוא אותה. מעט ממנה תורגם, ודאי לשפה הנדירה שלנו. הסופר המתאמץ לשרוד ברגע המזועזע שבין המצעד הנאצי בעירו למצעד הרוסי מתאר תופעות מוכרות היטב בתעשיית הספרות של היום. הוא מבכה את עליית הספרות המגמתית ו/או המסחרית ואת השכחת הסופרים האיכותיים שמתו בחוסר כל. הוא עומד על הצלחת העסקנים הספרותיים, ונוקב בחלק מן השמות. הוא זהיר במידה. אבל התופעות המוזילות את הספרות, המסלקות מן העיתונות את הפובליציסטים והפיליטוניסטים הטובים, הגוזלות פרנסה מפי הכותב המשובח לטובת מי שהצטרף למפלגה או כתב דבר תפלות, כל אלה מוכרים מכאן ועכשיו. "הבריחה", כותב מאראי, "אם אפשר היה בכלל לברוח, יכלה להיות רק פנימה".

הניסיון להוסיף ולחיות בבית שאינו בית

זהו מאמר ארוך, מעמיק ומבוסס, על הניסיון להוסיף ולחיות בבית שאינו בית, במקום שאינך יכול לכתוב בו ואינך יכול לשתוק בו. כשבארץ האהובה שלך נכפים על ראשך חוקים לא הגיוניים ותקנות פזיזות הבאות להצר את צעדי הפרט. לפי מאראי רוחו של האדם מדוכאת באותה מידה בתקופת הנאציזם, תחת המגף הרוסי ותחת כל משטר אנטי-הומניסטי אחר. מאראי נמלט לכפר בתקופת הנאצים, כשממשלתו חברה להיטלר. הוא שרד שם איכשהו עם משפחתו, דרך תקופות של מחסור ובעין הסערה של הצבאות הניצים. בית הכפר שלו הפך לסדנה רועשת לתיקון כלי המשחית של הצבא הסובייטי. בחדריו התגורר ערב רב של בני עממים מברית המועצות, כולם פרימיטיביים ברמות שונות. הם גזלו הכול, מזון, אבזרים, כסף, וגם את הפרטיות, אך מאראי לא שטם אותם. הוא בחן אותם במבט אנתרופולוגי וזכה לכבוד בלתי צפוי בשל היותו סופר: "זה טוב", אמר לו החייל הרוסי הראשון שפגש, "כי אם אתה סופר, אתה יכול לומר את מה שאנחנו חושבים".

אבל הספר אינו עוסק הרבה בימי המלחמה, אלא בשנים שלאחריה, בתיעוב הגובר כלפי הסובייטים שכבשו בשיטתיות קרה את הונגריה ונשמתה. הסכמי השלום שנכפו על ההונגרים השפילו אותם, החלישו אותם והניחו אותם כפרי בשל לביזה בידי שליטי מוסקבה. ואחר כך אפשר היה לשרת אותם או להישלח לסיביר. שהרי גם שתיקתך היתה בלתי נסבלת בעיני השלטונות. וזאת היתה התקופה של פריחת המבקרים השרלטנים: "בבת אחת – כמו קודם, בימי צלב החץ – הרגיש כל פרחח ואפס מאופס שיש לו זכות למנוע את פרסומן של יצירות משוררים וסופרים על סמך האשמות שווא מעליבות, לא אחראיות ולא הגונות, שאותן היו מכתירים בתואר 'ביקורת ספרות'. …לערכים הספרותיים יש עכשיו נורמות חדשות… הם התייחסו לביקורת הספרות כאל עבודה מזדמנת, עבודה שאינה דורשת כל כישורים". הדברים נכתבו בהונגרית ב-1971, כשמאראי ישב בקליפורניה, אבל הם בערו בו כמו באמצע שנות ה-40, וכפי שהם בוערים היום, כאן, בקרב מי שמתבונן בכאב במופעי התרבות הישראלית.

בהיות הטקסט מושתת על כאב מר, גם הכברת מלים מוצדקת כאן

מאראי משלב בין הפרקים קטעי שירה. כפי שלא מצאתי שביל נינוח אל ספרות הבדיון שלו (הוא היה סופר פורה מאוד, שרק שלושה מעשרות ספריו תורגמו לעברית, "הנרות בערו עד כלות", למשל), גם שורות השיר שלו נראות לי רוויות פאתוס פשטני. אני מניחה שזה עניין של תרבות כתיבה. מאראי אהב לנתח רגשות ולהבהיר רעיונות עד תום. לעתים יצר עומס מיותר, אפילו בספר שלפנינו. אבל בהיות רעיונותיו מבוססים על ניסיון אישי והתבוננות נוקבת בסביבתו, בהיות הטקסט הזה מושתת על כאב מר, גם הכברת מלים מוצדקת כאן. "המוזיקה, החוק האזרחי והגיאומטריה/ אינם שומרים עוד על הסדר בעולם", הוא כותב באחד מבתי השיר. ממרום גבעת הארמון הוא מתבונן פעם אחר פעם בעיר ההרוסה לאחר המלחמה, וחש הקלה על כי ביתו נחרב. יש תואם בין הכאוס שבחוץ לכאוס שבפנים. הוא שב וחוזר לשרידי ספרייתו, ודולה ממנה שיירי ספרים בלי עצב מיותר. בליבו פנימה הוא הולך ונפרד מהבית, מהמולדת, מהכתיבה בתוך קונטקסט מוכר.

שתי אנקדוטות הקשורות ביהודים מובאות בספר. מעניין לקרוא את תיאורן מפי הונגרי שלמד להתבונן בדברים במבט מרוחק. כשנפתחו מחדש המסעדות ובתי הקפה בעיר שהחלה להשתקם, ישב מאראי במסעדה, כשלפתע נכנס למקום שוטר יהודי במדים סובייטיים. הסועדים והצוות נמלאו יראה. האיש התיישב וסעד כטוב ליבו ושתה, ועישן את הסיגר היוקרתי בעוד המלצרים מכרכרים סביבו בחרדת חנופה. כשהתארגן לבסוף ליציאה, וכל באי המסעדה עקבו אחר תנועותיו ברעד, עמד רגע בדלת, הצדיע לנוכחים ויצא. האיש, מספר מאראי, שרד את מחנות הריכוז, איבד את משפחתו בתאי הגזים, ובאותו ערב מימש את חלום נקמתו.

המקרה השני חושף את מאראי לתמיהה ביקורתית. בעל בית המרזח השכונתי, יהודי בשם פולדי קראוס, הופיע אצל מאראי ערב העברת העיר לידי הנאצים. הוא ביקש ממנו לשמור אלבום גדול שבו השאירו סופרי בודפשט מלים כתובות למזכרת. קראוס ביקש ממאראי לשמור על האלבום. הסופר ההונגרי סירב, בטענה שהוא עוזב לכפר ואינו לוקח עימו יותר מכמה ספרים. מאראי מתאר את ירידתו של קראוס במדרגות, את היעלמותו ללא שוב. הקורא תוהה על היעדר הבעת חרטה. מאראי מוסר את הסיפור כאילו מנה עובדות יבשות נטולות היקשים.

"אם הוא חוצה את גבולות ארצו הוא יהיה לבעל מום"

היו ימים שמאראי חשב "שאם זה המחיר שעליי לשלם כדי להישאר במקום שבו דוברים את השפה ההונגרית (להיות חירש ואילם אבל להמשיך לחיות בקרבת השפה הזאת), אני מוכן גם לכך". ישנם ישראלים החושבים כך היום (ומזה ימים רבים מדי) לגבי ההישארות בחיק השפה העברית. והם נשארים. מאראי מצטט את סוקרטס שכתב ב"קריטון" כי לכל אזרח יש זכות לעזוב את ארצו אם אינו רוצה לקחת חלק במעשים שהיא עושה. אבל הסופר, אומר מאראי, נושא גם באחריות למי שהוא משאיר מאחוריו, "כי הוא יכול לכתוב רק בשפה שבה דובר אותו עם. אם הוא חוצה את גבולות ארצו הוא יהיה לבעל מום".

מאראי לא היה כנבוקוב, שהיטיב לכתוב באנגלית כפי שכתב ברוסית. כל כולו היה הונגרי אוהב הונגריה, אמון על התרבות האירופית, בשר מבשרה של בודפשט, אינטלקטואל בורגני במובן הכי טוב של המלה. והוא מת רחוק, באמריקה, בשנה שבה נפלה החומה בברלין.

שאנדור מאראי, זיכרונות מהונגריה 1944-1948, תרגמה מהונגרית והוסיפה הערות: רותי גליק, כתר, 370 עמ'

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן